בשבע מהדורה דיגיטלית

הפרקליטות מעל החוק

הכנסת חוקקה, אבל מכיוון שבפרקליטות ככל הנראה לא אוהבים את החוק נגד עריכת גירושין ונישואין פרטיים, הם לא מתכוונים לאכוף אותו

שלמה פיוטרקובסקי , כ"ג בתמוז תשע"ח

העיכוב שהם גרמו הפך לתירוץ לאי פתיחה בחקירה. פרקליט המדינה שי ניצן
העיכוב שהם גרמו הפך לתירוץ לאי פתיחה בחקירה. פרקליט המדינה שי ניצן
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

1

חשבתם שבמדינת ישראל הכנסת היא הרשות המחוקקת? אז חשבתם.

בפרקליטות המדינה סוברים כנראה שלא באמת חשוב מה הח"כים מחוקקים, חשוב מה הם חושבים על מה שחברי הכנסת מחוקקים. אחרת אין שום דרך להסביר את התשובה השערורייתית שקיבל לאחרונה היועץ המשפטי של המשרד לשירותי דת מהמשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים עו"ד שלמה למברגר, ונחשפה השבוע בגל"צ.

הסיפור שלנו מתחיל בתיקון חוק שהתקבל בשלהי 2013, וקובע כי מי שסידר נישואין או גירושין לאדם אחר ולא דאג לרשום אותם, דינו מאסר של שנתיים. עונש דומה צפוי, אגב, לפי אותו תיקון, למי שלא דאג לרישום הנישואין או הגירושין של עצמו. משמעותו של תיקון החוק היא שעריכת נישואין פרטיים, כאלו שאין כוונה לרשום אותם, היא עבירה על החוק. זאת המשמעות הפשוטה, והאמת שקשה להבין מה לא ברור בה. אפשר לאהוב את סעיף החוק הזה, אפשר לחשוב שהוא מאוד לא מוצלח, אבל זה מה שחברי הכנסת חוקקו וזה סעיף לגיטימי כמו כל סעיף אחר בספר החוקים.

החוק חוקק באוקטובר 2013, ובאוגוסט 2015 שיגר יועמ"ש המשרד לשירותי דת, עו"ד ישראל פת, מכתב ראשון בנושא ליועץ המשפטי דאז יהודה וינשטיין. במכתב מבקש פת מוינשטיין להורות על פתיחת חקירה פלילית נגד שני רבנים שהצהירו בראיונות לתקשורת על כך שהם עורכים נישואין פרטיים, ונגד רב שהצהיר שערך גירושין פרטיים. הראיות לכאורה היו מאוד מבוססות, ונסמכו על דברים ששלושת הרבנים אמרו בפיהם, וככל הנראה הם עומדים מאחוריהם גם היום.

בשלב זה אתם בוודאי מצפים שאספר לכם על חקירת המשטרה שנפתחה ועל מה שקרה בה. זהו שלא. מה שכן קרה הוא שכחלוף כשנתיים ותשעה חודשים קיבל עו"ד פת את מכתב התשובה השערורייתי שהוזכר למעלה. אגב, עו"ד פת מסיים בקרוב את תפקידו, לאחר שבמהלך התקופה הזאת כבר הספיק להיבחר לשופט, והנה ההזדמנות לברך אותו בברכת מזל טוב.

השערורייה הראשונה היא כמובן הזמן שחלף, אבל זה הסיפור הקטן. השערורייה הגדולה היא תוכן התשובה. מתברר שבפרקליטות פשוט לא אוהבים את החוק, ולכן לא מתכוונים לאכוף אותו. תקראו למשל את המשפט הבא במכתבו של למברגר: "התיקון בעניין העבירה הפלילית התקבל כהסתייגות ב'ישורת האחרונה' של הליך החקיקה, במהלך ההצבעה לקריאה שנייה ושלישית על הצעת החוק במליאת הכנסת, ומבלי שתואם עם משרד המשפטים, והוא לוקה, למרבה הצער, בחוסר בהירות". עכשיו בואו תקראו יחד איתי את הסעיף המדובר אחרי התיקון: "כל שאינו דואג לרישום הנישואין או הגירושין שלו, או לרישום הנישואין או הגירושין שהוא סידר לאחר, דינו – מאסר שנתיים". אתם מבינים מה לא בהיר כאן? גם אני לא מבין, והאמת שאף אדם נורמלי לא היה מבין. אז מה באמת לא בהיר? מה שלא בהיר הוא שלא התייעצו עם אנשי משרד המשפטים. מה שלא עובר את משוכת ה"התייעצות" עם משרד המשפטים הוא "לא בהיר".

בהמשך מציין למברגר את העובדה שהסעיף המדובר בנוסחו הקודם לא נאכף, ואת הזמן הרב שחלף מאז שאותם רבנים סיפרו מה שסיפרו, והמסקנה היא שלדבריו אין מקום לפתוח בחקירה. אתם מבינים את זה? חוקקו חברי הכנסת סעיף מיוחד, שמטרתו הברורה הייתה שהוא ייאכף, אבל בפרקליטות לא אוהבים אותו כי הוא לא תואם איתם. אז מה התוצאה? צפצוף ארוך וברור על הכנסת. ואת העיכוב הארוך שגרמו אנשי הפרקליטות הם עוד מעזים ברוב חוצפתם להוסיף כתירוץ לאי פתיחה בחקירה. כי מי הם חברי הכנסת שיחוקקו בלי שאנשי משרד המשפטים יאשרו להם. אם חברי הכנסת מחוקקים בניגוד לעמדתם – הם פשוט מצפצפים עליהם, זו המסקנה.

2

נשף מסיכות בהפקת בג"ץ

חוק הגיוס עבר השבוע בכנסת בצורה מאוד משונה. חברי הכנסת החרדים הצביעו נגדו, אבל עשו הכול כדי שהוא יעבור. חברי הכנסת של יש עתיד הצביעו בעדו, למרות שגם הם יודעים שהחוק הזה בנוי ככה ששום חרדי שלא התגייס בלי החוק יתגייס בגלל החוק הזה. גם מתנגדי החוק וגם תומכיו, באופוזיציה ובקואליציה, משתתפים כולם בנשף מסיכות פרלמנטרי שכפה עליהם בית המשפט העליון.

לבית המשפט העליון יש מעמד מאוד נוח בתסבוכת של חוק הגיוס. הוא יכול לפסול, אבל הוא לא צריך לחוקק במקום. יש לו סמכות ואין לו אחריות. לכן הוא יכול לקבוע מה שהוא רוצה ולהכניס את המערכת הפוליטית למערבולת שבאופן אמיתי אין לה פתרון.

השבוע נשמעה הטענה שאין הצעת חוק גיוס שגם מועצת גדולי התורה וגם שופטי בג"ץ יוכלו להסכים לה. זה נכון, אבל זה לא העניין. האמת היא שאין הצעת חוק ששופטי בג"ץ יסכימו לה מחד וניתן ליישם אותה במציאות מאידך. הצעה כזאת פשוט לא קיימת.

לפלונטר הגיוס יש מענה אפשרי, אבל הוא מחייב שינוי מהותי בתצורת החשיבה. בית המשפט העליון חייב לצאת בשבילו מהתבניות שלתוכן הוא התקבע, והחרדים חייבים להבין שלהימנעות משירות יהיה מחיר, והוא יהיה לא נעים. את משבר הגיוס צריך לפתור באפליה של אוכלוסיות לא משרתות לרעה. ממש כך. נכון, זה לא נשמע טוב, אבל ייתכן שזה הפתרון. לא שירתָ בצה"ל או בשירות הלאומי? לא תוכל, למשל, להירשם לתוכנית מחיר למשתכן. למה? ככה. וכמובן שאפשר לתת עוד פתרונות. המטרה לא תהיה לגייס, אלא לתגמל את המתגייסים. אם רוצים לפתור את הבעיה זו הדרך היחידה. אחרת נשף המסיכות הנוכחי ימשיך לצעוד איתנו עוד שנים רבות.

3

לב שופט בשמאלו

פחות משנה חלפה מאז קיבל היישוב היהודי בחברון מעמד מוניציפלי רשמי, וכבר מעיבה עננה כבדה על מעמדו החדש. ביום שני השבוע דן בית המשפט העליון בעתירה שהגישו עיריית חברון, הוועד לפיתוח בחברון ומינהלת הווקף בחברון נגד הקמת המינהלת. העתירה הוגשה בחודש ינואר השנה, והשבוע הגיעה כאמור לשולחנם של השופטים. העותרים, העירייה הערבית של חברון ושני גופים וולונטריים לכאורה שיש להם אינטרסים בחברון, טענו כמקובל שורה של טענות, אולם העיקרית שבהם היא כי הקמת המינהלת המוניציפלית מנוגדת להסכמי אוסלו ולהסכם חברון המפורסם, אשר קובעים לכאורה כי העירייה תהיה אחראית על כל שטח העיר.

באופן משונה, כמעט הזוי, בית המשפט העליון התייחס לטענה המוזרה הזאת ברצינות גדולה מאוד. רצינות גדולה עד כדי כך שהשופטים הוציאו בעתירה צו על תנאי, צעד שמשמעותו היא שהעתירה נלקחת על ידם מאוד ברצינות והסיכוי שהיא תתקבל גבוה יחסית. למה טענה מוזרה? מכמה וכמה סיבות. ראשית, הסכם חברון הוא הסכם בינלאומי. שום חוק ישראלי לא העניק לבתי המשפט במדינת ישראל סמכות לאכוף על המדינה את קיום ההסכם. הוראות מסוימות של שני הסכמי אוסלו, א' וב', הפכו לחלק מהחקיקה הישראלית בכמה חוקים שחוקקו לצורך כך, אולם הוראות הסכם חברון אינן כלולות בהם. לכן כלל לא ברור מתוקף איזו סמכות בג"ץ נדרש לטענות הללו של עיריית חברון והגופים הנוספים שעתרו איתה.

ואם זה לא מספיק, לא מיותר להזכיר שעיריית חברון, שבראשה עומד המחבל תייסיר אבו סנינה שנטל חלק בטבח בבית הדסה בחברון לפני 37 שנה, כלל איננה צד להסכם חברון. לא היא, ולא הוועד לפיתוח בחברון ומינהלת הווקף בחברון שמופיעים גם הם כעותרים בעתירה. אולם במקום להקשות על העותרים ולתהות מתוקף מה מוגשת העתירה, בחרו השופטים לתקוף פעם אחר פעם דווקא את נציג המדינה בדיון, עו"ד נחי בן אור ממחלקת הבג"צים.

צו על תנאי כמובן שאיננו סוף פסוק, ואם הפרקליטות תתעשת ותצליח להבהיר לבג"ץ מדוע ביטול הקמת המינהלת יהיה איוולת, התוצאה הסופית עשויה להיות חיובית. אבל אם למישהו היה ספק באיזה מקום נמצא ליבם של השופטים בכל הנוגע לזכויותיהם של היהודים תושבי יהודה ושומרון והצורך לדאוג לאיכות חיים סבירה בשבילם, השבוע הוא קיבל פעם נוספת תשובה ברורה – ועגומה מאוד.

***הפינה הכלכלית***

נטילת סמכויות מסוכנת

רבות דובר על קדנציית כחלון במשרד האוצר, ולמרות שעדיין לא עת לסיכומים, בהחלט יש מקום להעיר על תהליך משמעותי שלא החל אומנם בקדנציה של כחלון, אבל התעצם מאוד בקדנציה הזאת.

את משרדי הממשלה אפשר לחלק בחלוקה גסה מאוד לשלוש קטגוריות מרכזיות: משרדי מטה, משרדים ביצועיים ומשרדים מיותרים. נתחיל מהקטגוריה הקלה, האחרונה. המשרד לשוויון חברתי, המשרד לעניינים אסטרטגיים, משרד התפוצות וכן על זו הדרך. נדמה שלא צריך להכביר מילים. הרעיון ברור ומובן. יש משרדים שקיימים רק מסיבות פוליטיות (ובגלל הדה-לגיטימציה הבלתי מוצדקת שנעשתה בישראל למוסד החשוב של "שר בלי תיק"), ובעולם מתוקן הם היו אגף מוקטן או אפילו מחלקה בתוך אחד המשרדים הקיימים.

בין המשרדים שכן צריכים להיות קיימים יש שני סוגים - משרדי מטה ומשרדי ביצוע. משרדי הביצוע הם כמובן הקבוצה הגדולה, והם אחראים על ניהול חיינו בשלל תחומים: ביטחון, חינוך, בריאות, רווחה, תחבורה וכו' וכו'. התפקיד של המשרדים הללו הוא לעשות, והם נבחנים בראש ובראשונה לפי מידת העשייה, איכות העשייה ויעילות העשייה. אם משרד החינוך מספק לנו שירותי חינוך טובים יותר ומשרד הבריאות מספק לנו שירותי בריאות טובים יותר, אנחנו שמחים. אם הם מצליחים לעשות את זה בתוספות תקציביות קטנות יחסית, אנחנו כמובן שמחים הרבה יותר. אבל יש משרדים שהתפקיד שלהם איננו "לעשות". שני המרכזיים שבהם הם משרד ראש הממשלה ומשרד האוצר. תפקידם איננו לפעול בתחום מסוים, אלא ללוות את פעולתם של כל משרדי הממשלה בתחומי רוחב מסוימים, ולהוות גורם שמפקח עליהם.

כך למשל אחראי משרד ראש הממשלה על העסקת העובדים בכל משרדי הממשלה באמצעות נציבות שירות המדינה הפועלת במסגרתו. האוצר אחראי על הכנת התקציבים לכל משרדי הממשלה באמצעות אגף התקציבים, ומפקח על הוצאת התקציבים באמצעות אגף החשב הכללי והחשבים במשרדים, שכולם עובדי משרד האוצר.

ככה צריך להיות, אבל משרד האוצר של כחלון הוא לא משרד מטה. משרד האוצר של כחלון ניכס לעצמו את מינהל התכנון ממשרד הפנים ואת מטה הדיור שמקומו הטבעי במשרד הבינוי והשיכון. באמצעותם, ובאמצעות תוכניות כמו "נטו משפחה" ואחרות, מנסה שר האוצר כחלון בעצם להיות שר הפנים, שר השיכון, שר הכלכלה ועוד ועוד. המטרה היא כמובן להביא הישגים, אבל התוצאה היא התפרקות משרד האוצר מתפקידיו הקלאסיים. כחלון לא רוצה להיות השוטר הרע, הוא רוצה להיות השוטר הטוב, אבל בדרך כל הכללים מתפוררים וכל הגבולות נפרצים.

לתגובות: shlomopy@gmail.com