רותי פוגל הי"ד
רותי פוגל הי"דאתרוג

שבע שנים אחרי הירצחה של רותי פוגל עם בעלה ושלושת ילדיה הי"ד באיתמר, אוספת מיכל פרץ, חברתה הטובה, סיפורים שכתבה על רותי, אישיותה ואמונתה ומוציאה ספר חדש, בשבילי תישארי תמיד רותי.

הסיפורים שוזרים את סיפור חייה של רותי החל מתקופת הילדות המשותפת, הנערות, רותי כרעיה, כאמא ועוד.

דווקא סיפור ההתחלה מלמד יותר יותר על אישיותה של רותי. "בשבילי תישארי תמיד רותי" היא מבקשת (כאמור, כשמו של הספר החדש), תקראו לי רות. רות באישיות, הגיבורה, המשמעותית בחיים. לא עוד רותי ילדת הגן. מכאן ואילך, כל מה שמתגלגל לאורך דפי הספר הוא רק עדות אילמת לאישיות המיוחדת הזו.

כך פרקים פרקים, סיפורים סיפורים, חלקם בהם כדי להאיר את דמותה, חלקם לספר את סיפורה של ילדה, נערה, אישה, אמא לאורך השנים.

הכל עד לרגע בו חדרו שני מחבלים לביתם בליל שבת באיתמר וגדעו באחת את חייה.

לצד החיים היפים, שזורים בספר גם רגעי שכול של אחרים. כך למשל פיגוע הירי בו נרצח הרופא גיליס סמוך לכרמי צור.

אבל לא סיפור הרצח הוא זה שתופס את דפי הספר אלא התשובה ההתיישבותית, בניית שכונה חדשה, צור שלם שמה, כשרותי היא זו שמפעילה את כולם ואפילו את יום הולדתה העשרים וחמשה הם חוגגים שם.

ואחרי כל התיאורים, הסיפורים והחברויות, האסון ומה שבא אחריו. את שני פרקי הסיום מקדישה מיכל לזווית האישית שלה. איך מזכירים חברה, אישה כזו בצורה שונה "לי כל גל נושא מזכרת.." היא מפזמת לעצמה.. "לי נערה יש ושמה רותי" ובאותו הלילה ביום השנה הראשון לרצח היא שוב מופיע בחלומה.

סיפור שלא יגמר וספק אם יגמר לעולם.