דיבור במדבר ובארץ הדיבור– למטות מסעי

עם ישראל נפרד מהמדבר בדרכו לארץ ישראל ומתוודע לכוחו של הדיבור בדרכו אל הארץ שהובטחה בדיבור והשפע בה ניתן בדיבור עליון ומיוחד.

שמעון כהן , א' באב תשע"ח

צועדים במדבר
צועדים במדבר
צילום: הדס פרוש, פלאש 90



טוען....

פרשות מטות מסעי קושרות בין מלחמת מדין, בקשת גד וראובן להישאר בעבר הירדן וסיכום מסעות בני ישראל במדבר בדרכם אל הארץ המובטחת. בשיחתו השבועית ממקד הרב ניסים אדרי מבט אל הקשר בין המדבר לדיבור ובין ארץ ישראל לכוחו של דיבור.

בראשית הפרשה נכתב 'זה הדבר' והמילים הללו רומזות ל'זה הדיבור'. ראוי להתבונן בכוח הגדול שבחיינו, זהו כוח הדיבור.

הפה נתפס כעין יישות עצמאית עליונה שאינה קשורה באדם עצמו. בכוחו של הפה לנדור נדרים ולהשית על האדם איסורים שאין בכוחו לבטל אלא רק באמצעות בית דין שיתיר את הדבר. אם כן, הפה אינו של האדם עצמו, אז של מי הוא? של העליונים ובבריאת העולם נאמר 'ויפח באפיו נשמת חייו' והזוהר המשיל זאת לאדם הנופח וכשהוא נופח משלו הוא נופח, כלומר בכך שהקב"ה נופח באפו של האדם נשמת חיים הרי שבכך הוא נוטע בו משלו ושכינתו שנכנסה באדם מתגלה בכוח הדיבור היוצא מהאדם.

וכשם שרוח אלוקים מרחפת על פני המים, נגעת לא נוגעת, כך גם השכינה היוצאת מדיבורו של האדם, גם היא נוגעת ולא נוגעת בו.

עד יציאת מצרים היה הדיבור האלוקי בגלות, ועל כן בגאולתו של עם ישראל נקבע חג השחרור הלאומי על פי מהותו 'פה-סח'. הדיבור שב למקומו, וכאשר נבנה בית המקדש הרי שהגילוי האלוקי הוא בדיבור היוצא ועולה מבין שני הכרובים.

כוחו של הנדר מלמד אותנו שבניגוד לשיח הילדותי הפה שלנו ממש לא ברשותנו. הנדר מגיע ממקור עליון שמוביל את האדם לצאת ממצבים נמוכים ורדודים אליהם הגיע.

ועל אף כל הדיבור הגבוה והנשגב על כוחו העליון ומקורו העליון של הדיבור, לא תמיד מרגיש זאת האדם. הוא מתקשה לחוש את עצמתו של הדיבור השקט הרגוע והנינוח, זה שפועל ללא כעס, איום או ווליום גבוה. והנה בפרשה מופיע המשפט 'ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב' ועל כך אומר רש"י שהוא הפעיל על ישראל את כוחו של ישראל, כוח הדיבור, ואנחנו הרגנו אותו בכוח החרב, הכוח שנתון בדרך כלל בידו של עשיו.

לעיתים אנחנו מחליפים את אמנותנו באמנות הגויים, אך מקור עצמתו של עם ישראל הוא בדיבור, ואולם לעיתים הכוח הזה אינו פועל והשפתיים אינם מדברות. הסיבה לכך היא חוסר אחדות בתוך האישיות פנימה. באדם יש את כוחות השכל, הרגש, הדמיון והפעולות וכל אחד מהצדדים מבקש לפנות למקומו. השכל דורש להבין כל דבר, הרגש מבקש להזדהות ולהתחבר אל הדברים, הדמיון מתעתע ופונה למחוזות שונים ומשונים והמעשים אינם תואמים את ההבנה, וכך נוצרת מציאות של פער בין פיו וליבו של האדם. במצב שכזה הפה אינו יכול לבצע את פעולתו.

לעומת זאת אם מקדים האדם את תיקון חלקי אישיותו נוצרת אחדות והדיבור נובע מהעליונים ומרים את האדם אל על מהתחתיות בהן הוא נמצא.

הדיבור מאפיין גם את ארץ ישראל שאליה הולך עם ישראל. עם ישראל זוכה לארצו בזכות הבטחה שניתנה בדיבור, ובחלוקת עם ישראל לשניים עם השארתם של ראובן וגד בעבר הירדן, גם אז חלוקה זו מתבצעת רק לאחר ששני השבטים מקיימים את ההבטחה שנתנו בדיבורם לצאת למלחמה בראש המחנה ובספר יהושע נראה כיצד לאחר 14 שנות כיבוד וחלוקת הנחלה הם מקיימים את ההבטחה במלואה ומקבלים אישור לשוב לנחלתם שממזרח לירדן.

ארץ ישראל היא ארץ שאנו ממתינים בה להתגשמות דבריהם של הנביאים ונזכה לה אם נקיים את ההתחייבויות והבריתות שאותן קיבל העם על עצמו בדיבור, ואלמלא כן הרי שהעם ייצא לגלות. זו גם ארץ שהשפע שבה מגיע אליה מדברו של ה', "כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם'. הקב"ה הוא הנותן את השפע דרך פיו ואנחנו משיבים לו בדיבור התפילה.