למה רותקנו לסיפור הילדים במערה?

חילוץ הילדים מהמערה בתאילנד התרחש במקביל לעוד אירועים דרמטיים בעולם, מהמונדיאל ועד ציידי קרנפים שנטרפו. למה נצמדנו דווקא אליהם.

שמעון כהן , כ"ח בתמוז תשע"ח

חילוץ אחרון הלכודים
חילוץ אחרון הלכודים
צילום: רויטרס



טוען....

העולם עצר את נשימתו סביב סיפורה של קבוצת הילדים שחולצה מהמערה בתאילנד. האירוע הזה התרחש כאשר במקביל מתקיים מונדיאל ברוסיה, התפטרות שרים בבריטניה, תאונת רכבת בטורקיה עם 24 הרוגים, עשרות יפנים שנהרגים בעקבות פגעי הגשמים שם, ציידי קרנפים שנטרפים על ידי אריות בדרום אפריקה ועוד. ביומן ערוץ 7 ביקשנו לדעת מה הפך דווקא את סיפורם של הנערים במערה לכזה שהצליח לרתק אליו את תשומת לב העולם. לשם כך שוחחנו עם הפרופ' רפי מן, איש בית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל.

בראשית דבריו מזכיר פרופ' מן את האירוע בו נלכדו לפני מספר שנים כורים בצ'ילה במשך תקופה ארוכה וגם אז האירוע הפך לסיפור המרתק של העולם. "לעיתונות יש כללים משלה לגבי מה זה סיפור. כל סטודנט לומד מה הופך אירוע לסיפור עיתונאי. יש שורה ארוכה של מרכיבים, למשל, סיפור שיש בו מתח עצום שאינו פתור, אנחנו יודעים שיש שם ילדים מתחת לפני האדמה והם כבר לא אנונימיים כי ראינו את התמונות שלהם. כששומעים על סיפור כזה זה מעורר סקרנות אם הצליחו להציל אותם או לא, מה העלויות, כמה זמן זה ייקח וכו'".

"אמנם יש הרבה סיפורים עם הרבה הרוגים והרבה ילדים במצב קשה, גם בסביבתנו, אבל כאן יש סיפור שאולי אפילו הריחוק עוזר לנו לעסוק בו. זה סיפור שאין בו טובים ורעים אלא רק ילדים שהלב נכמר לשמוע על מצבם ומתמלאים תקווה שישוחררו".

מוסיף פרופ' מן את ניתוחו ואומר: "עיתונות אוהבת מתח, והמתח הזה יחד עם הסיפור האנושי ויחד עם העניין שמדובר בילדים ויחד עם זה שמדובר במצב שקשה להבין איך נחלצים ממנו, במיוחד כשרואים את הצילומים מתוך המערה, כל אלה הופכים את הסיפור לדרמה".

ועם כל זאת התקשורת העולמית הוצרכה להדגיש את הדרמה ולשחרר כותרות והערכות לפיהן מדובר בחילוץ שלא היה כמותו ושאין לו תקדים, אמירות שלא נתנו למפלס המתח לרדת, ופרופ' מן מבהיר: "זו דרכה של תקשורת שמטבעה נאבקת על חשיפה ולכן עושים כותרות גדולות כדי להפוך את הסיפור לבעל משמעות, למרתק ומותח. היינו רוצים שהעיתונות תדווח רק על דברים שחשובים וחיוניים לחיינו, אבל בפועל עיתונות רוצה להגיע לכמה שיותר אנשים, כי אחרת היא לא תוכל להתקיים כלכלית ולא לקיים את ייעודה".

"אני מסכים שיש עם זה בעיה, אבל זה עניין שהתקשורת רוצה סיפור והסיפור הזה עמד בהגדרה של סיפור טוב. יש כאן בעיה של חוסר פרופורציה אבל העיתונות עושה דברים חסרי פרופורציה, מתמקדת בילד שלא הולך לבית הספר כשעשרות אלפים הולכים לבית הספר כשיגרה".

ואולי, שאלנו, התקשורת הוצרכה להעצים את הסיפור מאחר והיא השקיעה כל כך הרבה משאבים ושיגרה את כתביה לקצה העולם, וכשזו ההשקעה לא ניתן לאפשר לסיפור לחמוק מבלי להניב את ליטרת הרייטינג הנדרשת? פרופ' מן סבור שהדברים הפוכים והעובדה שהתקשורת העולמית שלחה את שליחיה למקום רחוק כל כך, נובעת מההערכה המוקדמת שלה שאכן יש כאן סיפור גדול שיזכה לחשיפה רחבה

"בהרבה מחקרים הוכח שיש חשיבות לקשר התרבותי בין מקומות רחוקים. כשיש ירי בבית ספר בארה"ב ונורה ילד אחד ידווחו על זה בעיתונות אצלנו, אבל אנחנו לא יודעים כמה נורים ונהרגים בדרום אמריקה ובמדינות אחרות שאינן מוגדרות כ"מדינות עילית". תאילנד היא מדינה שעד לפני שלושים שנה ישראלים לא ידעו עליה הרבה. היום מבקרים שם הרבה ישראלים והמקום כבר מוכר לישראלים רבים. כך נוצר קשר תרבותי למקום וזה מסביר למה הכול מתחבר לשיקולי העורכים, לטוב ולרע".