בשבע מהדורה דיגיטלית

פנה ימינה לקריאת התורה

יש אנשים שתפילה ארוכה ופרשות מחוברות מלחיצות אותם נורא. למזלנו, גם הפעם הטכנולוגיה באה לעזרתנו

דביר שרייבר , כ"ט בתמוז תשע"ח

מסך אישי לכל מתפלל. אילוסטרציה
מסך אישי לכל מתפלל. אילוסטרציה
צילום: דוד כהן, פלאש 90

יהודים מתחלקים לשני סוגים – אלה שלא אכפת להם כמה זמן תימשך התפילה, ואלה שמתפללים בדבקות גדולה שהתפילה תיגמר כמה שיותר מהר.

מבחינת היהודים מהסוג הראשון התפילה יכולה להימשך לנצח, או לפחות שעתיים וחצי, מה שיבוא קודם. תפילה ארוכה מאפשרת עיון בספר תורני (הרבה ספרים נכתבו במיוחד בשביל חזרת הש"ץ, ה"מישברכים" הנדיבים של הגבאי והדרשה הלא נגמרת של הרב), או בעומק סודותיהם של עלוני השבת. במקרה שכל העלונים נגמרו והתפילה עוד לא, תמיד אפשר לנהל דיון ערני עם יושבי היציע המערבי אודות כדורגל, פוליטיקה, כלכלה והסיכויים שהחזן יחתור כבר לסיום התפילה. יש אפילו כאלה שממש מתפללים, אבל הם מיעוט קטן ולא עליהם אנחנו מדברים עכשיו.

על מי אנחנו כן מדברים? על הסוג השני של היהודים, אלה שאכפת להם (מאוד!) כמה זמן התפילה נמשכת. מבחינתם, הנוסחה הבלתי רשמית של שבת בבוקר קובעת ששחרית + דבר תורה + קריאת התורה + מוסף + זמן רזרבי לתקלות לא מתוכננות (כגון קריאה של ההפטרה בנוסח האשכנזי הארוך במקום הנוסח הספרדי המתחשב) = שעתיים. אפשר ורצוי גם פחות. במקרה של קטסטרופה כמו בר מצווה, חזן שמנסה לשיר את הקדיש במנגינה של "והיא שעמדה" או דרשן שמתחיל דבר תורה ושוכח לסיים – שעתיים ורבע. אבל זה המקסימום. בכל זאת, בשלב מסוים יכולת הקשב והריכוז נעלמת, והמחשבה על האוכל שמתחיל להישרף על הפלטה לא עושה טוב לבטן המקרקרת. כמה אפשר להפוך את העלונים מצד לצד ולקרוא את האותיות הקטנות של הפרסומות הגדולות שמעודדות אותך לצאת לנופש כשר למהדרין באירופה המשוקצת, בזמן שהילדים מושכים לך בשולי הטלית בידיהם הדביקות מסוכריות על מקל ושואלים מתי כבר נלך הביתה, או לאירופה, או לאנשהו?

אז נכון, באופן מעשי אפשר לצאת מבית הכנסת וללכת הביתה לפני שהתפילה נגמרת. אבל אל"ף, זה לא יפה. ובי"ת, גם ככה הגעת לתפילה 45 דקות אחרי שהיא התחילה. מה, לא תישאר עד הסוף?

הבעיה היא שאתה יודע מתי התפילה מתחילה, אבל אתה לא יכול לדעת מתי היא נגמרת. וכשפרשות מטות ומסעי מחוברות, והן כמעט תמיד מחוברות, המצב נהיה עדין במיוחד. כי תזריע-מצורע, למשל, מונות יחד 157 פסוקים. בהר-בחוקותיי – 135 פסוקים. שלא לדבר על ניצבים-וילך, שבשתיהן יחד יש בסך הכול 70 פסוקים. במטות-מסעי יש 244 פסוקים, מה שאומר שהתפילה תהיה ארוכה לפחות כמו מסעי בני ישראל במדבר. ליהודים מהסוג הראשון אין בעיה, כי להם לא אכפת שהתפילה תימשך אפילו עד סוף החופש הגדול (רעיון בכלל לא רע, אם שואלים אותם). אבל היהודים מהסוג הפחות סבלני נכנסים ללחץ, וכל חצי דקה מעיפים מבטים מבוהלים אל השעון שכבודו מלא אולם ושואלים זה לזה איה מקום כבודו ומתי כבר נגיע לעלינו לשבח.

זהירות, ילדים בדרך

במיוחד בשביל רגעי המצוקה האלה הגיתי רעיון מהפכני, שאומנם לא יקצר את התפילה אבל לפחות יקל על המתח הנפשי. יושבים? לא? אז שבו, כי הרעיון הזה הולך להפיל אתכם מהרגליים, לגרום לכם לטפוח על המצח בתדהמה ולשאול איך לא חשבו על זה קודם, איפה הייתי עד עכשיו ולמה אני מבלבל לכם את המוח עם שטויות.

התיישבתם? קבלו: Kodesh Waze. יעני, ווייז קדוש. לא לנסיעה, אלא כזה שיתזמן את התפילה מתחילתה ועד סופה, יזהיר מפני מכשולים לא צפויים, והכי חשוב: ייתן הערכה אמינה לגבי זמן ההגעה אל היעד, הלא הוא הקידוש שאליו ייחלנו אלפיים שנה, או לפחות מאז שהתחילה התפילה.

העיקרון פשוט: כל בית כנסת יתקין כמה מסכים על הקירות (קהילות טחונות יציבו מסך בגודל 5.5 אינץ' בכל מקום שבו יושב מתפלל ששילם דמי חבר). ברחבי האולם יפוזרו חיישנים אלקטרוניים, שיופעלו בגרמא על ידי גויים לחומרא שיצאו לתרבות רעה בערב שבת בין השמשות. החיישנים יקלטו את קצב התפילה, את תנועת המתפללים ואת כמות ההערות הסרקסטיות כלפי החזנים; מחשב על יקבל את הנתונים, ישקלל אותם עם המידע שיש לו לגבי פרשת השבוע, אירועים מיוחדים ונטייתו של כל חזן להאריך בתפילה או להטיס אותה בגובה נמוך, ויציג את התוצאה על גבי המסכים לעיני כל ישראל למען יראו ויירגעו.

וכך בשמונה בבוקר, למשל, יידלק המסך על ידי שעון שבת, והווייז יבשר: "התחל בתפילה. זמן הגעה ליעד: 9:56". אם מסיבה כלשהי הגבאי יוסיף עליות, החזן ינסה מנגינות חדשות והדרשן יתברבר בדרך אל המסר של הדבר תורה, הווייז יחשב מסלול מחדש ויעדכן את זמן ההגעה לשעה 10:17. אם הגבאי יתעשת וישלח למוסף את השולף הכי מהיר במערב, הווייז יבשר שזמן ההגעה התקצר ל‑10:02 (ויודיע שהמסלול מהיר בשמונה דקות מהמסלול המקביל, זה ששרים בו את כל הקדושה ולא רק את "שמע ישראל" שבסוף). בנוסף לכך, הווייז יתריע בפני החזן על מפגעים אפשריים בדרך אל ארון הקודש ("שים לב, ילד נעצר בשולי הדרך"), יזהיר אותו מפני תפילה חפוזה מדי ("מצלמת מהירות לפניך"), יעדכן על צפי לזריקת סוכריות ("גשם כבד באזור") וינזוף באלה שמתקשים להתאפק ופותחים את בקבוקי העראק בעיצומה של התפילה ("זמן משוער בפקק: 70% אלכוהול").

תודו שזה רעיון נהדר שיחסוך המון תסכולים ליהודים מהסוג השני, וגם ליהודים מהסוג הראשון זה יאפשר לתכנן את הזמן ולהחליט אילו מאמרים הם קוראים ועל מה הם מדלגים כדי לתזמן את קריאת העלונים עם אורך התפילה. מי שרוצה לקדם את הרעיון ולהפוך את הווייז הקדוש למעשי, תבוא עליו הברכה. אני לא רושם עליו פטנט, לא דורש זכויות ולא מצפה לתמלוגים. רק דבר אחד אני מבקש: אל תמתחו את התפילה. בחיאת, אנחנו מספיק מתוחים גם ככה.

רוסית הורסת

כמה דוברי רוסית העירו לי שבשבוע שעבר השתמשתי במילה שלא ראויה להיכתב בעיתון, בטח לא בעיתון הזה. עדיין לא הצלחתי להבין האם שפת האם של פושקין וטולסטוי באמת כל כך גסה, או שדווקא הקללות הן אלה שנספגו בעברית, אבל אני יודע שיש לא מעט מילים רוסיות שאנחנו משתמשים בהן מדי פעם בלי להבין את המשמעות המגעילה שלהן. אז הפעם דווקא בדקתי מה אומרת המילה הזאת לפני שכתבתי אותה, אבל בדיעבד מתברר שהמקורות שלי היו בקיעים ולא מספיק בקיאים.

אז תודה לכל אלו שהאירו את עיניי והעלו סומק בלחיי (ולא מסיבות שאפשר להתגאות בהן). אני מתנצל מעומק הלב בפניהם ובפני כל הקוראים על השימוש הנמהר באותה מילה לא ראויה.

*** פתח לנו שער ***

תובנות חלקיות מהשבוע הרביעי של גביע העולם:

1. לא משנה כמה שנים אתה נשוי, לעולם לא תצליח להסביר לאשתך שאומנם עוד 40 דקות שבת והכלים עדיין בכיור, אבל אתה לא יכול לעשות כלום כי נשארו 10 דקות לסוף המשחק ואורוגוואי עוד יכולה לחזור.

2. אורוגוואי לקחה ממש קשה את ההפסד לצרפת ברבע הגמר: השחקנים ישבו על הדשא בפנים נפולות, הקפטן גודין בכה, ואפילו לואיס סוארז נשך שפתיים. גם את שלו.

3. למרות ההפסד לבלגיה, האוהדים היפנים שוב נשארו אחרי המשחק וניקו את האצטדיון. גם השחקנים היפנים ניקו את חדרי ההלבשה והשאירו פתק עם המילה "ספסיבה", תודה על האירוח. אז אומנם יפן עפה בשמינית הגמר, אבל מבחינתי היא אלופת העולם.

4. שמישהו יסביר לי מי הגאונים שקבעו את טורניר הטניס בווימבלדון ואת הטור דה פראנס במקביל למונדיאל. כאילו מה, אתם ממש לא רוצים שמישהו יתעניין בכם?

5. כדורגל זה כמו החיים: קודם מדברים גבוהה גבוהה על הומניות וגלובליות והצורך לקלוט מהגרים. ואז האירופים מסלקים את האפריקנים, מעיפים את האסיאתים, מחסלים את הדרום אמריקנים, ואת הרמות הגבוהות ביותר של הטורניר הם שומרים בסופו של דבר לעצמם.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com