יושבים כמה חבר'ה בעיירה חלחול, צפונית לחברון, וצופים בחדשות בטלוויזיה.
תמונות עפיפוני התבערה והשדות השרופים חוזרות מדי יום, ואיתן השתיקה הרועמת וההכלה הישראלית. גם את קולות הפרשנים שמסבירים ברצינות על האיומים הקיימים בגבול הצפוני, שלא מאפשרים לישראל להיגרר לעימות רחב בעזה, שומעים מחבלי חלחול.
וכך הם יוצאים מביתם אל הכביש הסמוך בגוש עציון, מרחק של כמה מאות מטרים, וזורקים בקבוקי תבערה לעבר אוטובוס מלא נוסעים או רכב עם זוג צעיר וילדם. הרי משריפת שדות או משפחות לא מתרגשים שם בישראל. ומי ירצה להגיב בחומרה ולהסתכן בעימות בגדה כשהאיראנים על הגדרות בצפון?
והשיקולים הביטחוניים המורכבים באמת באולפני החדשות או בחדרי הקבינט, הם כמו רולטה רוסית בתושבי העוטף וגוש עציון. הרי עפיפון אחד יכול לשרוף גם גן ילדים, ובקבוק תבערה – לשרוף משפחה. ההרתעה הישראלית הולכת ונשחקת, ואנו חוזרים מהר לשגרה אחרי עוד דקירת סכין או אבן ובקבוק תבערה.
לפעמים יש לי הרגשה שיש כאן שתי מדינות לעם אחד. הרי אם מחבל היה זורק בקבוק תבערה על רכב בהרצליה פיתוח או שעפיפוני תבערה היו שורפים מדי יום את החנויות בקניון עזריאלי ותושבי ירושלים היו קמים מדי לילה לאזעקות, כנראה שהאירועים הללו לא היו נדחקים לשולי החדשות.
כנראה התרגלנו לכך שיש תושבים בקווי העימות שאירועים אלו הם שגרת יומם, ואנחנו כמדינה מנציחים ומקבעים זאת בתודעה. כאילו דמם אדום פחות.
השינוי האמיתי הראשון שצריך לקרות אצל מקבלי ההחלטות הוא ההבנה שדין נצרים כדין תל אביב באמת. שתושבת שדרות צריכה לישון בשקט בלילה בדיוק כמו תושבת חיפה. ששדות לא יישרפו בעוטף עזה בדיוק כמו פרדסים בשרון. שאבן שנזרקת בגוש עציון היא כזו שנזרקת על הבית בבלפור.
כי אנחנו עם אחד במדינה אחת. וכשנתחיל להתייחס באופן שווה לכל טרור באשר הוא, גם המחבלים מחלחול לא יעזו לצאת מהבית.
הכותב הוא תושב כרמי צור שבגוש עציון ומכהן כראש המטה במפלגת האיחוד הלאומי