לצה"ל יש בעיה

השיחה שהתקיימה בקבינט בין השר בנט לרמטכ"ל איזנקוט צריכה להדליק נורות אדומות אצל כל אזרח ישראלי שגורל המדינה יקר לו. דעה

שלמה פיוטרקובסקי , ד' באב תשע"ח

בבעיה. הרמטכ"ל גדי איזנקוט
בבעיה. הרמטכ"ל גדי איזנקוט
צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון

1. מאז שנחשפו אמש (שני) חילופי הדברים שהתנהלו בישיבת הקבינט אתמול בין שר החינוך ויו"ר הבית היהודי בנט לרמטכ"ל איזנקוט התחיל דיבור על כך שהרמטכ"ל "סירב פקודה".

כביכול, התשובה שענה איזנקוט לשר בנט, לפיה שיגור פצצה לעבר חוליית משגרי עפיפונים מנוגדת לעמדתו "המבצעית והערכית" מהווה אמירה לא לגיטימית.

תירגעו, איזנקוט לא סירב פקודה כי בנט, במחילה, לא מוסמך לתת פקודה וגם הוא יודע זאת היטב. מדובר בחלק משיחה שבה עולים נושאים ונידונים בין הדרגים הרלוונטיים. הרמטכ"ל מקבל הנחיות מראש הממשלה ושר הביטחון, ופקודות הוא מקבל מהקבינט. ככה זה עובד במדינה מתוקנת, וישראל למרבה השמחה היא מדינה מתוקנת.

2. בכלל, יש לאחרונה במקומותינו נטייה להגזים בחשיבות נמיכות הקומה והרוח הנדרשת מהדרג הצבאי מול הדרג המדיני. האמת היא שזה לא מאוד חשוב, וגם מעולם זה לא היה ככה.

לעתים יושב במשרד הביטחון שר שהוא קצין בכיר לשעבר והיה במהלך שירותו הצבאי מפקדו הישיר או העקיף של הרמטכ"ל המכהן. במצב כזה ברור שנוצרים לפעמים יחסים שדומים במידת מה ליחסי מפקד-פקוד, אבל זה ממש לא פועל בהכרח לטובת המדינה.

הצבא צריך להיות מסוגל להציג עמדה מבצעית ואסטרטגית מול הדרג המדיני, באופן ברור ולא מתרפס, גם אם הדרג המדיני סבור אחרת. מבחן הכפיפות הוא לא בנימוסים וההליכות של הרמטכ"ל אלא בשאלה האם בסופו של דבר הצבא מבצע את הנחיות הדרג המדיני. לכן האירוע בתקופת ממשלת נתניהו השניה סביב התקיפה שלא היתה באיראן מדאיג מההיבט הזה הרבה יותר מהאירוע שהיה אתמול בקבינט.

3. ובכל זאת, הדו-שיח שנחשף אמש חושף בעיה גדולה בצמרת צה"ל של שנות האלפיים, בעיה שיש לומר ביושר איננה סיפור של איש אחד ואפילו לא של דור קצונה בכירה אחד.

על מנת להבין את הבעיה צריך להיזכר באמרה המצוטטת מפיו של הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר משה דיין, שאמר "מוטב להיאבק בסוסים אבירים כאשר הבעיה היא איך לבלום אותם, מאשר לדחוק ולהאיץ שוורים המסרבים לזוז".

צה"ל של שנת 2018 כנראה איננו מבין את תפקידו בתוך המערכת המדינית-ביטחונית במדינת ישראל. ראשיו שוכחים פעם אחר פעם שתפקידם האחד והיחיד הוא להיות אותם "כפירים שואגים לטרף". הם צריכים לדחוף כמה שניתן לפעולה, ותפקיד הריסון שלהם לא מוטל עליהם אלא על הדרג המדיני. זה הסדר הנכון.

כאשר הסדר הזה מתהפך לצה"ל יש בעיה ולמדינת ישראל יש בעיה. כי לדרג המדיני יש יכולת רבה מאוד לרסן סוסים אבירים, אבל יש לו יכולת מאוד מועטה לדרבן שוורים המסרבים לזוז. יוזמות מבצעיות שמגיעות מצה"ל תמיד תהיינה יותר טובות מיוזמות מבצעיות שמגיעות משרי הקבינט אחרי שצה"ל לא שש ונלהב להציג יוזמות כאלו.

4. למה זה קורה? יש לכך הרבה הסברים, חלקם מתחום האידאולוגיה, חלקם מתחום הסוציולוגיה, ומן הסתם מרביתם נכונים, כך שאין טעם לחזור עליהם שוב ושוב. אולם תרשו לי להציג עוד נקודה, שאמנם מוכרת לציבור הישראלי, אבל עצמתה רחוקה מלהיות מובנת לו: עולם הדין הבינלאומי.

בחוץ, בעולם האקדמיה העולמי, מתרחשת "תעשייה אקדמית" ענפה מאוד של דין בינלאומי, שעסוקה בפרשנות של האמנות הרלוונטיות ושל הדין הבינלאומי הנוהג. העולם הזה רוחש וגועש כל הזמן, ובמסגרתו נכתבים מאמרים לאין ספור, ספרים רבים יוצאים לאור, כנסים מתכנסים וימי עיון נערכים, ובקיצור, שמחה וששון.

הדינמיקה של העולם הזה, ש-99.99 אחוז ממנו סמוי מעיניו של הציבור הרחב בישראל ובעולם שפשוט לא מכיר אותו, היא של פיתוח מאוד משמעותי של דיני הלוחמה, באופן שמקטין מאוד את הלגיטימציה של מדינות לעשות שימוש בכוח צבאי. הרבה מאוד דברים שכל אדם שתתפסו ברחוב יגיד לכם בהיגיון פשוט שמותר למדינה חפצת חיים לעשות, אסורים על פי הנורמות שהולכות ומתקבעות בהיכלי השן האקדמיים הללו.

ומה אכפת לנו מהיכלי השן הללו? אכפת לנו כי הם מאוד משפיעים על עולם המשפט המעשי במדינות המערב, ובמיוחד במדינות מערב אירופה. במדינות הללו הולכת ומתקבעת פרשנות מאוד מרחיקת לכת לשאלה מהם "פשעי מלחמה", פרשנות שכובלת את ידיו של העולם המערבי באופן כמעט בלתי מתקבל על הדעת.

ואיך זה מגיע אלינו? בניגוד ל-99.99 מאזרחי המדינה, הקצונה הבכירה של צה"ל חשופה לפחות באופן חלקי למגמות הללו. אותה קצונה גם זוכרת מקרים שבהם קצינים ישראלים בכירים, בשירות או בדימוס, שבסך הכל רצו לטוס עם האישה לסופ"ש באירופה, מצאו את עצמם חוששים לרדת מהמטוס ונאלצים לשוב ארצה על עקבותיהם מחשש שייעצרו. את האיום של השינוי הזה הם חשים אישית, ולא קולקטיבית, והאיום הזה גורם להם, באופן מודע ולא מודע, להירתע ממעשים שעשויים להתפרש באופן בעייתי על פי הנורמות החדשות הנקבעות בעולם המערבי.

לבעיה הזו אין פתרון קסם, אין משהו בסגנון "זבנג וגמרנו" שאפשר לעשות מולה, כי היא בעיה עולמית שלישראל יש השפעה מעטה מאוד עליה. למרות זאת, אין מקום להזניח את הבעיה הזו. מדינת ישראל חייבת להקדיש מאמצים הרבה יותר גדולים מאלו שהיא מקדישה היום לתחום שאולי יש לכנות "דיפלומטיה משפטית". לפעול בעולם בתחום המשפט הבינלאומי, ולנסות, במעט הכוח שיש לנו, בעזרת קואליציות שניתן לבנות עם מדינות נוספות, להשפיע על הדרך שבה מתעצבות והולכות הנורמות הללו. גם אם לא נוכל לגמור את המלאכה, איננו בני חורין להיבטל ממנה.