ארבע שנים בלי קבר, בלי כתובת לדמעותיוני קמפינסקי

ארבע שנים ארוכות עברו מאז נפל הדר גולדין בשדה הקרב. ארבע שנים בלי קבר, בלי כתובת לדמעות.

בראיון לפני מותו, הדר זכרו לברכה אמר כך: "גדלנו על אהבת העם והארץ, גם הסבים שלנו ניצולי השואה השתתפו במלחמת העצמאות, אבא שלנו מג"ד במילואים, זה משהו מהבית. אצלנו אין הרבה דיבורים אבל יש בעיקר את החיים, הרבה חינוך, הרבה אהבת הארץ ובעיקר חינוך לדעת לקבל החלטות".

דמותו המרשימה של הדר עולה מהמילים. דמות של בחור ציוני, ערכי, שורשי, מעשי. בן אדם אמיתי.

כשהיה במסע לאושוויץ מקרון הילדים כתב הדר: "בזכותכם אני יודע לאן אני הולך. אני הולך למדינת ישראל, המדינה שלי ושלנו. ואני מבין, בזכותכם, מה המדינה שלי נותנת לי, אבל בעיקר – מה אני צריך לתת מעצמי למדינה". כמה מצמרר לקרוא מילים אלו היום.

כחבר קבינט, שהיה בין אלו ששלחו את הדר להגן על אזרחי ישראל מפני אויבינו, אני גם מחויב להשיבו לביתו. השכול הוא חלק מהחיים שלנו בארץ הטובה והנוראה הזו. ואני יודע, הכאב היחיד שגדול יותר מכאב של הורים שאיבדו את בנם, הוא זה של הורים שאין להם קבר לבכות עליו. מבחינתי, מבצע צוק איתן יסתיים רק כאשר הדר ואורון יגיעו לקבר ישראל.

מבצע צוק איתן בו נפל הדר היה עוד אחד בשרשרת הקשה אבל הבלתי נמנעת, של מבצעים להגנה על תושבי הדרום בפרט, ועל אזרחי ישראל בכלל. תמכתי ואף הצבעתי בעד המבצע, יחד עם עמיתיי, שלחתי את הדר להילחם ולהגן על אזרחי ישראל, וידי תתרומם שוב אם תידרש לכך. לא כי אני שש אלי קרב, ההפך, אלא כי אויבינו קמים עלינו שוב.

בעולם מבקרים אותנו שהמדיניות כלפי רצועת עזה איננה מוסרית. יש לי חדשות לכל מבקרינו - חוסר מוסריות הוא לעמוד מן הצד ולהבליג בזמן שדרום הארץ בוער. חוסר מוסריות הוא לחמול על מחבלים מעזה ולא על ילדים מעוטף עזה.

אומר זאת בבירור: עדיף לחטוף גינויים מהעולם על שהרגנו משגרי עפיפוני תבערה מאשר להספיד ילדים שחלילה ייפגעו בגן ילדים. מי שמשגר בלוני אש לעבר ילדינו הוא מחבל ויש לחסלו.

הצו העליון שלנו, כהנהגה של העם הזה כמו כל עם תאב חיים, הוא לא לחמול על האויבים שלנו, אלא לשמור על אזרחינו, וכך נעשה.