בשבע מהדורה דיגיטלית

לחפש איך לכבס

הגיע הזמן שמישהו יעשה סדר בבלגן המנהגים של שלושת השבועות ותשעת הימים. אני בעד שזה יהיה המשיח

דביר שרייבר , ז' באב תשע"ח

אסור רק בשבוע, או ביום, או בשעה, שחל בו. או לח בו. אילוסטרציה
אסור רק בשבוע, או ביום, או בשעה, שחל בו. או לח בו. אילוסטרציה
Thinkstock

כל שנה אותו סיפור: כולנו מבינים שנחרבנו בגלל פלגנות, כולנו מדברים על הצורך באחדות, וכולנו מתפלגים בקיץ למיליוני רסיסים של מנהגים שונים.

אלה לא מתגלחים מי"ז בתמוז, אלה לא מתגלחים כל השבוע אבל בערב שבת כן, ואלה מתגלחים כל הזמן אבל רק על הזקן של אחרים. אלה לא שומעים מוזיקה, אלה שומעים רק שירי קודש, ואלה שומעים הכול אבל לא מקשיבים אף פעם. אלה לא הולכים לים אבל כן מתרחצים באמבטיה, אלה מתרחצים רק במים פושרים, או קרים, או יבשים, ואלה לקחו רחוק מדי את הקמפיין של ישראל מתייבשת ולא מתרחצים בכלל. ולא רק בתשעת הימים. אלה נוהגים מנהגי אבלות כל תשעת הימים, אלה כל התשעה חוץ מראש חודש, אלה רק בשבוע שחל בו ואלה רק בשבוע שחם בו. זאת אומרת מחמירים כל הקיץ.

קחו למשל את העניין של כיבוס בתשעת הימים: אלה אומרים שאסור ללבוש בגדים מכובסים, נקודה. אלה אומרים שמותר כי בימינו ללבוש בגד מכובס זו לא פעולה חגיגית. ואלה אומרים שמותר ללבוש בגד מכובס אם קודם מנערים אותו, זורקים אותו על הרצפה, מלכלכים אותו, משפילים אותו ודורכים עליו עד שיוצא יין. אבל את היין אסור לשתות, כי תשעת הימים. אלא אם כן אתה נותן אותו למישהו שהמנהג שלו הוא לא לשתות יין רק בשבוע, או ביום, או בשעה, שחל בו. או לח בו. עכשיו לך תבין מי נוהג מה, וכמה, ולמה יש כל כך הרבה מנהגים, הרי כולנו מתאבלים על אותו מקדש שחרב, לא ככה?

ולא שאני אומר שריבוי המנהגים מביא לשנאת חינם, חלילה. שנאה הדדית, ברוך השם, יש לנו מהרבה מקורות אחרים, ובחינם. העניין הוא שכל עוד היינו בגלות כל קהילה התאבלה על ירושלים כמנהגה. אבל מאז שהחלה שיבת ציון התחיל גם הבלגן: אלה גרים עם אלה, אלה מתחתנים עם אלה, וגם ירושלים כבר לא ממש חרבה ובזויה ושוממה, וברחובותיה יושבים ברוך השם זקנים וזקנות ונשמעים קולות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם. עכשיו לך תזכור מתי אתה מתאבל על ירושלים ומתי אתה שמח בבניינה, ומה המנהג שלך ומי אתה בכלל. שלא לדבר על זה שמאז קיבוץ הגלויות אנשים חוצים בהמוניהם את הקווים – ספרדים משתכנזים, אשכנזים מסתפרדים, מערביים מתמזרחים ומזרחיים מתערבבים. אפילו צרפת, אשכנז המקורית בכבודה ובעצמה, התירה לעצמה השבוע לנהוג כמנהג חלק מהספרדים וחגגה – בתשעת הימים! – את הזכייה השנייה שלה בגביע העולם. וכל זה בזמן שספרד, כן, ספרד, החמירה על עצמה ולא חגגה בכלל. בגלל תשעת הימים, לא בגלל שהיא כבר מזמן עפה מהמונדיאל.

אז אולי הגיע הזמן לעשות קצת סדר. אני, למשל, מסתדר יופי עם זה שאסור ללכת עם הילדים לים בתשעת הימים, אבל עם האיסור לכבס יותר קשה לי, כי אני כל כך מזיע בקיץ שאם אני לא מחליף בגדים כמה פעמים ביום אני לא יכול לסבול את עצמי. גם בחורף אני לא מסוגל לסבול את עצמי, אבל זה לא העניין עכשיו. העניין הוא שאשתי אומרת שאסור לכבס בתשעת הימים וזהו. אני בתגובה מנסה לשכנע אותה לאפשר לי כניסה למכונת הכביסה כמו שמתירים לכבס בשביל תינוק, אבל היא טוענת שההלכה מתכוונת לתינוק ממש, לא לתינוק מגודל. אולי בגלל שאני תינוק אני מתקשה להבין איך מיישבים את הסתירה בין האיסור לחגוג ובין האיסור לאכול בשר, אם הילדים שלי חוגגים את תשעת הימים בארוחות צהריים עתירות קורנפלקס עם חלב במקום העוף שנשאר משבת. יש הרבה מנהגים, וכבר יש גאולה, אבל עדיין חורבן, וחושך ואור משמשים בערבוביה. בינתיים אני משתדל לשרוד עם הבגדים שנשארו לי ולהתרחק כמה שאפשר מבני אדם עם חוש ריח, עד שיבוא המשיח ויגיד מה עושים. רק שיבוא כבר.

*** לרגל סיום הכדורגל ***

תובנות מגביע העולם בכדורגל, פרק אחרון:

1. בדרבי של משתפי הפעולה עם הנאצים במלחמת העולם השנייה ניצח משטר וישי את שלטון האוסטשה 2-4, בסיום הולם לטורניר שבו יהודי עם תודעה היסטורית מפותחת היה יכול לאהוד רק נבחרות כמו דרום קוריאה, סנגל וקוסטה ריקה. ולא, הכדורגל המלהיב של קרואטיה לא מחפה על הגעגועים הסמויים של יו"ר ההתאחדות שלהם לחזור לימים היפים של חיסול סרבים, יהודים וצוענים.

2. כמו אבא שמכניס את הבן שלו לג'ימבורי והולך לסידורים, פוטין הזמין את נתניהו לחצי הגמר אבל לא נשאר איתו לראות את המשחק. אני מניח שהדו-שיח ביניהם היה בערך ככה: "ביבי, תשב פה עד שאני אחזור, בסדר?". "מה, ולדי, אתה הולך?". "לא להרבה זמן, רק משטיח את סוריה וחוזר. תיהנה מהמשחק, חמודי".

3. אז נתניהו ניסה להחזיק את העיניים פקוחות במשך 120 דקות וחשב לעצמו: "כמה מוזר – אנגליה נבחרת חזקה, אבל לא מצליחה לתת מענה הולם לתקיפות החוזרות ונשנות של קרואטיה. ממש כמו ישראל וחמאס".

4. עמנואל מקרון צפה בגמר ובטח אמר לעצמו: "איזה יופי! 206 שנה אחרי נפוליאון, שוב צרפת כובשת את מוסקבה". פוטין צפה במשחק ואמר לעצמו: "איזה יופי, אחרי 206 שנה שוב נחסל את צרפת. בדרך נעבור בקרואטיה".

5. פוטין, אגב, אמר אחרי שרוסיה הודחה שהוא גאה מאוד בשחקנים הגיבורים וכולם יוכלו להיווכח בכך בעוד כמה שנים, אחרי שהם יחזרו מסיביר.

6. מסימני הגלובליזציה: בזמן שתאילנד מודיעה אנגליה ומתחילה לחלץ את הילדים מהמערה המוצפת, אנגליה מפסידה בחצי הגמר – ומודיעה תאילנד.

7. כל העולם מהלל את קיליאן אמבאפה בן ה‑19 והכיבושים הנהדרים שלו, ואני מתפלא איך זה ששוברים שתיקה עדיין לא הדביקו לו איזו עלילה בתואנה שהכיבוש משחית.

8. אחרי הכול, לא נסלח ולא נשכח שאת המשחקים הכי מעניינים שיבצו לנו בשבת: ספרד נגד פורטוגל, צרפת נגד ארגנטינה, ברזיל נגד בלגיה ואנגליה נגד שבדיה. אנטישמים.

9. ב-1998 ריאל מדריד זכתה בליגת האלופות, צרפת באליפות העולם וישראל באירוויזיון. ב-2018 ריאל מדריד אלופת אירופה, צרפת אלופת העולם וישראל שוב זוכה באירוויזיון. ב-1999 אהוד ברק ניצח בבחירות את נתניהו והפך לראש הממשלה. מה זה אומר על 2019? הו, האימה.

10. וזהו, נגמר. חלאס עם ימי עבודה מקוצרים כי בשלוש יש איראן נגד מרוקו ובחמש ניגריה נגד איסלנד. מעכשיו אין יותר "נו מה, עוד פעם כדורגל?!" ו"זה לא בסדר שהילדים שוב הולכים לישון בשתים עשרה בלילה!" ("מה את רוצה, היו פנדלים"). נגמרו הניתוחים, הדיונים, הוויכוחים, הפרשנים בעיני עצמם, לא עוד צפייה חוזרת מ‑37 זוויות שונות בכל הרמת דגל של קוון, נגמר המונדיאל, נסתם הגולל, תם הטקס. השאלה היא מה עושים עכשיו עם כל הקיץ שעוד שלפנינו.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com