מדיניות משותקת

המהומה סביב ההדלפות מהקבינט מסיטות את השיח מהנושא החשוב באמת – המדיניות הרופסת של נתניהו

יאיר שרקי , ז' באב תשע"ח

עם כל הכבוד לאיזנקוט, האחריות היא על ראש הממשלה. נתניהו בביקור השבוע בדרום
עם כל הכבוד לאיזנקוט, האחריות היא על ראש הממשלה. נתניהו בביקור השבוע בדרום
צילום: קובי גדעון, לע"מ

הוויכוח בקבינט בין נפתלי בנט לרמטכ"ל איזנקוט הסיט את הדיון הציבורי לביקורת מימין על עמדתו הרכה של הרמטכ"ל, וביקורת משמאל על בנט שהעז להתווכח איתו, וגם נחשד בהדלפת הציטוטים לתקשורת.

אלא שבמקרה הזה שני הצדדים דווקא צודקים. זכותו וחובתו של הרמטכ"ל להביע את דעתו, הן הצבאית והן הערכית. גם אם הוא טועה, אסור לו לשתוק בחדר הסגור (וראוי לזכור שאותו רמטכ"ל מנהל את המערכה בצפון ביד נוקשה ובלי למצמץ), כמו שזכותו וחובתו של בנט, ושל כל שר אחר בקבינט, להתווכח, לא לקבל את עמדת הצבא כמובנת מאליה ולשאול שאלות קשות.

האמת היא שגם הדלפות מהקבינט הן לא דבר רע כל כך. כל עוד לא מדובר בפגיעה בביטחון ישראל - ואין בקרב אף אחד מהשרים מישהו שטוען שדלפו סודות צבאיים - זכותו של הציבור לדעת מה העמדות בדרג המדיני, מי מושך לאיזה כיוון, וכן, גם ללחוץ ולהשפיע. מקבלי ההחלטות צריכים להיות קצת יותר חסינים לביקורת בטוויטר ובפייסבוק, ולנהל מדיניות גם תחת דיון ציבורי. מי שמרוויח מכל המהומה הוא דווקא נתניהו. במקום לדון במדיניות הרופסת שהוא מוביל כמקבל ההחלטות שנושא באחריות המלאה, איזנקוט ספג את האש. גם יריבו הפוליטי בנט ניזוק מדימוי המדליף. זו הסיבה שבנט הזדרז להציע בדיקת פוליגרף לכל שרי הקבינט, או אפילו בדיקה וולונטרית שיערוך השב"כ רק לשרים שיסכימו. את הרמטכ"ל הוא כנראה שכנע שידו לא במעל, מכיוון שכבר למחרת השניים נצפו מסתודדים באריכות.

חוץ מסערת ההדלפות, בנט גם הציג בקבינט תוכנית משלו. יצירתית מצד אחד, אך מעוררת שאלות לא פשוטות מהצד השני. כרגע היא לא התקבלה, אך חשוב להדגיש שגם עמדתו של בנט, שנחשב הסמן הימני בקבינט, אינה כוללת הכנסת כוחות קרקעיים לרצועה. השרים כולם מבועתים מהאפשרות של פגיעה חלילה בחיילים שישקעו בבוץ העזתי, ובהתחשב בכך שכרגע אין בצמרת מי שמעוניינים לכבוש את השטח ולהחזיק בו, זו אכן תהיה הקזת דם מיותרת של חיילנו, שתיגמר לכל היותר בהסכם הפסקת אש בינוני וקניית שקט לזמן מוגבל.

הבעיה היא שהחששות המוצדקים הללו משתקים את התגובה הישראלית. הצהרות ריקות של נתניהו וליברמן רק הופכות את העמדה הישראלית לנלעגת. יהיה משמח לגלות שיש כאן טקטיקה מחוכמת שתביא לסיום ההסלמה בלי מחיר הנפגעים של מבצע צבאי, אבל כרגע זה נראה כמו רטוריקה מלחמתית לצרכים פוליטיים, עם שפת גוף שצועקת את ההפך הגמור. ביום אחד דובר צה"ל מדברר את הישגי האויב ואת מספר השיגורים מעזה במקום לדווח על פגיעות מדויקות ומכאיבות באויב, וביום אחר משווקים לכתבים תרגיל ראווה של כיבוש הרצועה. בין כל אלה, חסרה מדיניות.

לשמור על וינטר

לבלימת קידומו של תא"ל עופר וינטר, שלא קיבל תפקיד של מפקד אוגדה בסבב המינויים האחרון לפני חודש וחצי הייתה משמעות אחת: וינטר הולך הביתה. זאת הייתה ההבנה בצה"ל ומחוצה לו, וזו הסיבה שסבב המינויים הזה הפך לכותרת גדולה בכל כלי התקשורת. בחורף שעבר וינטר עצמו צוטט כשאמר למקורביו דברים ברוח הזאת. זה לא היה אולטימטום, אלא קריאה מפוכחת של אפיקי הקידום.

אבל משום מה, חודש וחצי אחר כך וינטר שומר על דממת אלחוט. הוא לא ממהר לפרוש וגם מקפיד שלא לעשות שום דבר שיתפרש כערעור על המערכת. הוא שומר מרחק כפול ומכופל מעיתונאים, פוליטיקאים וכל הנשמות הטובות באמת שמנסות לעזור לו אבל בפועל עלולות לגרום לו נזק. היו מי שחשבו, או יותר נכון קיוו, שנתניהו עוד עשוי להפתיע בגדול, ואחרי שהתעקש לראיין את וינטר לתפקיד המזכיר הצבאי למרות התנגדות הרמטכ"ל - הוא גם ימנה אותו. אבל למהלך כזה לא היו סיכויים אמיתיים. נתניהו לא חפץ בוינטר עד כדי עימות ישיר עם הצבא. באיחור ניכר של כמה חודשים נתניהו הודיע השבוע סופית על החלטתו למנות למזכ"צ את מפקד חטיבת הקומנדו אבי בלוט. כמו וינטר אגב, גם הוא בוגר המכינה הקדם צבאית בעלי, ויחליף חובש כיפה אחר - תא"ל אליעזר טולדנו.

ומה עם וינטר? על השולחן נותרה אפשרות אחת שנבחנת כעת על ידי גורמים במשרד הביטחון: למנות את וינטר למזכיר הצבאי של שר הביטחון ליברמן. זה לא התפקיד שעליו חלם, וזה גם לא ייחשב בשבילו כקידום, אבל זה פתרון שיאפשר לוינטר להישאר בצבא עד יעבור זעם. ייתכן שהרמטכ"ל הבא ירגיש פחות מאוים ממנו ויעשה אך ורק את השיקול המקצועי. ליברמן ירוויח בבייס הימני, איזנקוט לא יושפל, ובעיקר צה"ל ישמור על אחד הקצינים הטובים ביותר שלו.

מהלך כזה יתאפשר רק אם ייעשה מראשיתו בתיאום עם הצבא ולשכת הרמטכ"ל שמגבשת את רשימת המועמדים לתפקיד ומציעה לשר. כל מסלול עוקף כאן עלול להוביל לכישלון. מלשכת שר הביטחון נמסר: "אשכול המועמדים לתפקיד מזכירו הצבאי של שר הביטחון יגובש בימים הקרובים. לאחר מכן יחל הליך סידור של ראיונות עם המועמדים. כל ניסיון להצביע מראש על מועמד זה או אחר הוא לא יותר מספקולציה".

לא "כל רבני ישראל"

המודעות שהכריזו על הכנס שהתקיים השבוע נגד הצעת חוק הגיור של משה ניסים, הבטיחו השתתפות של "כל רבני ישראל". רבנים חשובים מאוד אכן התכנסו שם בחסות קואליציה של ארגונים חרד"ליים ובראשות הרבנים הראשיים, אבל ההתעקשות המכוונת על הביטוי "כל" רבני ישראל הטרידה כמה מבכירי הרבנים במגזר שדווקא לא השתתפו בכנס. חלקם כי לא הוזמנו (המארגנים מסרו בתגובה: "כל הרבנים כולל כולם הוזמנו לכנס. כל אמירה אחרת היא איננה אמת, וכנראה נאמרת רק בשביל לפגוע במטרת הכנס"), חלקם כי אינם מסכימים עם המטרה והתוכן, וחלקם, לאחר שנענו בשלילה על ידי המארגנים כשביקשו לדבר בכינוס.

ייתכן שזו הסיבה שערב האירוע, בעיתוי לא מקרי, פרסמו שישה מזקני הציונות הדתית מכתב דרמטי שיוצא להגנת מתווה ניסים. הרב חיים דרוקמן, הרב יעקב אריאל, הרב צפניה דרורי, הרב אליעזר ולדמן, הרב איסר קלונסקי והרב אריה שטרן חתמו על נוסח משותף שמזהיר כי אם הצעת ניסים לא תעבור, בג"ץ יכיר בגיורים רפורמיים. במכתב שהופנה רשמית לבאי הכינוס הם דוחים את הטענה שניסים מכיר בגיורים רפורמיים בחו"ל, ומזכירים שבג"ץ פסק כך כבר לפני שנים רבות, ושר הפנים החרדי הוא זה שרושם אותם כיום כיהודים. ובעיקר הם מבהירים שהחוק של ניסים, כמו שהם מבינים אותו, יבטיח גיור על פי דין תורה בלבד. מכיוון שראש המערך ימונה בהסכמת נשיא בית הדין הגדול, הגיור ייערך על פי דין תורה (אותו נוסח שמופיע בחוק נישואין וגירושין) והדיינים יהיו מוסמכי הרבנות הראשית בלבד.

ששת הרבנים גם מציינים כי אם מתווה ניסים זקוק לתיקון, הרי שראוי לעשותו יחד איתו. מבירור מאחורי הקלעים נראה שאפילו הבחירה במילה "אם" לא מקרית: חלק מהחותמים חושבים שהמתווה טוב כמות שהוא, אחרים תומכים בכמה תיקונים אך משוכנעים שהבסיס טוב, וכולם מסכימים שההתנגדות למתווה ניסים עשויה לגרום נזק חריף בהרבה. למכתב הפומבי הזה קדמה התכתבות מרתקת, שחלקה לא פורסמה, בין אותם רבנים ללשכת הראשון לציון, וגם דיון פנימי על נוסח חריף יותר, שלבסוף עודן כדי להרחיב את ההסכמה.

ניסים הצליח לסדוק את הקונצנזוס המדומה נגד ההצעה שלו, ומוכיח שאחרי חמישים שנה של התעסקות בפוליטיקה של העולם הרבני הוא עדיין זוכר כמה תרגילים. ועדיין, לא בטוח שזה יגדיל את סיכויה הפוליטיים של טיוטת החוק שלו, שבכל מקרה לא תקודם בקואליציה הנוכחית. את דעתי הענייה על המתווה כבר כתבתי כאן בעבר, אבל לא בגללה אני מתעכב על המכתב הזה, אלא בעיקר בגלל מסר נוסף שאפשר לקרוא בין השורות שלו: אפשר לנהל את הוויכוח החשוב הזה באופן מכבד וענייני, בלי לשלול מראש את הלגיטימיות של העמדה הנגדית. הלוואי שהדיון הזה ייערך בכנס עתידי, שבו ישתתפו באמת כל רבני ישראל.

לתגובות: 2sherki@gmail.com