לאן נעלמו גלי העלייה?

הידעתם שהחל משנת 1992 נמנעות ממשלות ישראל בעקביות ממדיניות העלייה הפרו-אקטיבית שהייתה נהוגה בארץ? יורם אטינגר עם הפרק השלישי.

ערוץ 7 , ז' באב תשע"ח

יורם אטינגר
יורם אטינגר
צילום: בומרנג

עלייה לישראל – פוטנציאל לא ממומש

במשך שנים הייתה עליית יהודי התפוצות לישראל מקור כוח ועוצמה למדינת ישראל.

רבים חושבים שהעלייה תלויה בעיקר בגורמים הקשורים ליהודי התפוצות ואילו מדינת ישראל איננה שחקן מרכזי, בעל השפעה משמעותית בנושא. אולם, דווקא בעשרות השנים הראשונות של המדינה, כשהיה המצב קשה יותר לעולים חדשים, הצליחו כל ממשלות ישראל לנצל הזדמנויות ולהשפיע באמצעות מדיניות של עידוד וטיפוח העלייה ובכך להביא לעלייתם של מיליוני יהודים.

אם כן, כדאי שנבחן את הדברים, במחשבה שנייה.

מאז ומעולם, נחשבה עליית יהודים לישראל כ-מימוש רעיון קיבוץ הגלויות של העם היהודי, המבטא את הקשר העמוק שלו לארץ ישראל. עם התפתחות התנועה הציונית, הפך טיפוח ועידוד העלייה לאחד מעמודי התווך שלה, רעיון הנמשך עם קום המדינה.

במשך השנים הייתה תרומתה של העלייה מכרעת לביסוסה וחיזוקה של מדינת ישראל. באמצעותה, גדלה האוכלוסייה היהודית בישראל מ-650,000 ב-1948 ל-7 מיליון ב-2018, התוצר הלאומי הגולמי גדל מ-1.5 מיליארד דולרים בלבד ל-350 מיליארד דולר וצה"ל, שהחל ככוח צבאי מדולדל, הפך לכוח צבאי מוביל בזירה הבינלאומית. ההתפתחות והצמיחה נמדדו בכל התחומים האפשריים - הכלכלי, המדעי, הטכנולוגי, הרפואי, החינוכי, הצבאי והדמוגרפי.

מדינת ישראל הקטנה והחלשה, הפכה תוך שנים מועטות בחייהן של מדינות לכוח הטכנולוגי השני בעוצמתו אחרי ארה"ב ונחשבת לבעלת-הברית האסטרטגית היעילה והאמינה ביותר שלה.

עד היום, עלו למדינת ישראל מעל ל3.6 מיליון יהודים, כאשר רובם המכריע עשה זאת בגלי העלייה הגדולים.

האם גלי העלייה הללו אירעו מעצמם?

עד שנת 1992, ראשי הממשלה כולם – דוד בן גוריון, לוי אשכול, גולדה מאיר, מנחם בגין ויצחק שמיר – דאגו להעלות את נושא העלייה לראש סדר העדיפויות הלאומי והנהיגו מדיניות פרו אקטיבית להצלחתו. כלומר, הם זיהו הזדמנויות שנוצרו בעקבות תהליכים מדיניים, חברתיים, כלכליים וביטחוניים בישראל וברחבי העולם, ובמקום להיות פאסיביים ולהמתין לעלייה שתגיע מאליה, הם העמידו כוחות משימה מטעם המדינה שפעלו במרץ לניצול ומימוש אותם התהליכים למען עלייתם של יהודים לארץ ישראל.[u2]

למרות הסתייגותם של דמוגרפים ומומחים לעליה למיניהם שהיו בדרך קבע ספקניים ופאסימיים לגבי יכולת המדינה להגביר עלייה משכה המדיניות הפרו אקטיבית עולים לישראל במקום שיהגרו למדינות כמו ארה"ב, קנדה או אוסטרליה. כך למשל, דחה שמיר את טענת פרס ו"מומחיו" שאין לצפות ליותר מ-60,000 עולים מברית המועצות, והורה לפעול, להבאתם של מה שהתברר לאחר מכן כ-מיליון עולים.

ומה קרה מאז?

החל משנת 1992 נמנעות ממשלות ישראל בעקביות ממדיניות העלייה הפרו-אקטיבית שהייתה נהוגה בארץ. הם מצמצמים את יעדי העלייה ומשעבדים את מדיניותם לממסד הדמוגרפי והפקידותי ששגה עד היום בשיטתיות. זאת על אף, שדווקא בשנים האחרונות, נוצר חלון הזדמנויות נדיר למינוף ויצירה של גלי עלייה משמעותיים.

מהו אותו חלון הזדמנויות שנוצר? וכיצד יכולה מדינת ישראל להביא, אם רק תרצה, 500 אלף יהודים תוך 5 שנים בלבד? על כך נדבר, בסרטון הבא.