הפצע עדיין פתוח

מיכאל דוכן לא יכול לעבור תשעה באב בלי להיזכר בקיץ ההוא לפני 13 שנים בשאנור ועדיין מתקשה לסלוח.

מיכאל דוכן , י' באב תשע"ח

כך זה היה. הגירוש משאנור
כך זה היה. הגירוש משאנור
צילום: פלאש 90

קיץ תשס"ה. מאז אותו קיץ מר ונמהר קשה לי להגיע לתשעה באב בלי להזכר בגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון, קשה לתאר את תחושת הבגידה כששרון בעזרת חבריו לסיעה, גונבים את המנדט שניתן להם ובוגדים בעמם ובארצם.

- כחודשיים לפני תחילת הגירוש המתוכנן הגענו לשאנור ע"מ להשאר. מאחורי שורת הבתים של ולדמן ואמיתי, היו עשרות אוהלים מחכים לאנשים שיבואו להאבק על הבית. עוד היינו אופטימיים חשבנו באמונה שנצליח להפוך את רוע הגזרה.

- כעשרה ימים לפני הגירוש הייתי צריך לחזור, הכל חסום מי שיוצא לא נכנס. קבוצה של כשלושים גברים הולכים ברגל ממבוא דותן, לפני היציאה ענר מתדרך אותנו לומדים ציר ומנווטים כל הדרך עד שאנור. כשמגיעים לפנות בוקר מחכים לנו עם כיבוד, לומדים לשמוח מהנצחונות הקטנים.

-שגרה מתוחה. תפילות, לימוד תורה ובזבוז זמן.. מישהו מספר על חבדניק שעולה על טרמפ לגוש קטיף, כשנכנסים לגוש שואל את הנהג
- איפה זה שאנור?
-הנהג מסתכל עליו מופתע...
-שואל אותו הטרמפיסט: פה זה לא גוש קטיף וצפון השומרון?
עדיין היה לנו חשק לצחוק.

- תשעה באב חל ביום ראשון, ביום שני אנחנו שומעים את הדיווחים על הפינוי בגוש קטיף, לאחר מכן הריקודים בעצמונה. הבטן מתהפכת. כל יום שעובר היאוש גדל אי אפשר לקבל את מה שקורה, אני מתחזק ובטוח שלא קצרה יד ה' מלהושיע ברב או במעט.

- מגיעה שבת קודש, ט"ו באב. תפילת ליל שבת ר' דוד אמיתי עובר לפני התיבה, התפילה לא מתרוממת קשה להתפלל, קשה לחייך, קשה לדבר.. ר' דוד אמיתי באחד מרגעיו הגדולים עוצר את התפילה ופונה לקהל כך:

"המדרש אומר שכשאדם חוזר לביתו מלווים אותו שני מלאכים, אם חוזר עצוב אומר המלאך השמאלי 'כן יהיה לשבת הבאה' ואם חוזר שמח אומר הימני 'כן יהיה לשבת הבאה'. אנחנו צריכים לחזור היום שמחים הביתה, כדי שכן יהיה גם לשבת הבאה..."

אי אפשר להסביר את מה שהיה שם. פתאום התחלנו להתפלל בחיות נפלאה, רקדנו כמו מטורפים האמנתי באמת שהתקבלה תפילתנו.

הגעתי לסעודת שבת אופטימי.

- יום שלישי י"ח אב. אנחנו על גג המצודה. לאחר המתנה מורטת עצבים, אנחנו רואים שורות שורות של שוטרים בשחור נכנסים לתוך הישוב. מגג המצודה רואים אותם, עוברים בית בית ומפנים את דייריו, הלב נקרע. על הגג נמצאים אנשים רבים.

הרב ליאור בולט שם, אני מתבונן על המציאות קצת מנותק, רואה את הרב סמוטריץ' עומד על הגג זועק על הפגיעה בארץ ישראל ועל הפגיעה בבניה, צועק מרה על החושך שמתגבר במעשה נפשע זה.

היום מתקדם. ר' יהודה ליבמן עומד לתפילת מנחה מעיר את הלבבות כמו שרק הוא יודע. אני מניח תפילין למנחה מי יודע אולי ירחם ה' עלינו...

- האוטובוס מוריד אותנו במרכז הארץ.
אנשים חיים את חייהם כאילו הכל כרגיל, בא לך לדפוק את הראש בקיר!!! איך יכול להיות?! עוול בסדר גודל היסטורי מתבצע ממש עכשיו והם עסוקים בעצמם?

- קיץ 2018 אני כותב את הדברים לראשונה בחיי, מסיים את הפוסט וחושב לעצמי שמתבקשת כאן פסקה מפייסת שסוגרת מעגל. לצערי אין פסקה כזאת, הפצע הזה עדיין פתוח.