תקשורת ושנאת חינם – מפגש טעון

האם התקשורת מקוננת על אותה שנאת חינם שהיא עצמה יצרה? האם גם היום חשים בחברה החרדית רדיפה מצידה של התקשורת? מפגש במציאות משתנה.

שמעון כהן , י' באב תשע"ח

תקשורת והציבור החרדי. מתוך הקורס
תקשורת והציבור החרדי. מתוך הקורס
צילום: תמר ברודי, גשר



טוען....

על שנאת חינם חרב בית המקדש, ולא פעם שבה ועולה הטענה ולפיה כלי התקשורת הם אלה שמלבים ומציתים את שנאת החינם, וזמן קצר לאחר מכן מקוננים על אותה שנאה שנוצרה בעם.

על המפגש הטעון בין הדרישות ההלכתיות לשמירה על כבוד הבריות, הימנעות מלשון הרע, סלידה מרכילות ועוד לבין עולם התקשורת שוחחנו עם יועץ התקשורת עמיחי זבולוני שהגה קורס תקשורת עבור בני ובנות המגזר החרדי מטעם 'גשר'.

כבר בראשית הדברים מסתייג זבולוני מרראיית התקשורת כמלבה את אש הקיטוב ושנאת החינם. "כדי להבין את כל העניין צריך להבין מהי תקשורת בישראל ובעולם. התקשורת היא גוף שנזון מקונפליקטים, מאי הסכמות ומעימותים. בנוסף היא גם מעצימה קונפליקטים כדי שיצפו בתקשורת", אומר זבולוני הסבור כי יתכן שבהעצמת הקונפליקטים ובניפוח האירועים נופלת האחריות לקיטוב גם על כתפיה של התקשורת. "התקשורת מקצינה דברים. מנסה להציג את הדברים כפי שהם, אבל מנפחת. יש לה רצון להיות אובייקטיבית, אבל חוטאים לפעמים בניפוח".

באשר למתח בין החברה החרדית לתקשורת נשאל זבולוני אם ניתן לראות באירוע כדוגמת זה שהתרחש בבית שמש באחרונה ובו רדפו צעירים חרדים אחרי מי שנראתה להם כלבושה שלא בצניעות, דוגמה להעצמה מוגזמת של אירוע על מנת לקדם אג'נדה אנטי-חרדית. לטעמו במקרה זה פגעו אותם חרדים לא רק באותה צעירה אלא גם בהם עצמם. "במקרה הזה התמונות מדברות על עצמן. ההתנהגות של האנשים בבית שמש משחקת לידי התקשורת והתקשורת מתחברת לסיפורים שכאלה כי אלו סיפורים שנוגעים לכל אחד מאיתנו. ראוי לשים לב לכך שמקרים כאלה מעוררים עוד ועוד סיפורים, כך שמי שעושה את הדבר לא רק גורם נזק נקודתי אלא מציף את כל האירועים שהתרחשו בית שמש והנזק כפול ומכופל".

זבולוני נשאל אם להערכתו החברה החרדית עדיין מרגישה נרדפת על ידי התקשורת, והאם המפגש עם חרדים המתעניינים בתקשורת הפגיש אותו גם עם התחושות הללו. זבולוני משיב בחיוב. "יש תחושה שהם מרגישים נרדפין וזה כואב לי, ומהמקום הזה בא הרצון לקיים את הקורס הזה. החברה החרדית הסתגרה במשך שנים מהתקשורת, והיום כשהם כבר רוצים להשתלב לא טבעי בעיני התקשורת שבחור חרדי ידבר על נושא שלא קשור לחג או לאירועים בבית שמש. אם יבוא רופא חרדי ויספר על טיפול חדש או עורך דין חרדי על נושא אובייקטיבי זה ייראה מוזר".

על דבריו אלה נשאל זבולוני איך תחושת הרדיפה הזו מגיעה על רקע המציאות בה בעת האחרונה הציבור החרדי מצליח לחדור לתוך התקשורת, והדברים באים לידי ביטוי בסרטים וסדרות על ציבור זה, בפרשנים חרדים שמשולבים כפאנליסטים בתכניות, בשדרנים חרדים שמקבלים תכניות משלהם, במקום שניתן למרואיינים חרדים ועוד. "השינוי שקיים מבורך אבל עדיין יש תחושת נרדפות. צריך לזכור שהציבור הרחב מדבר מגיל אפס בשפת התקשורת, הוא מבין איך היא מתנהלת. בציבור החרדי זה לא כך. ילד חרדי לא גדל מתוך מודעות לשפה התקשורתית ולאופן בו הדברים מתנהלים. לדוגמה, אם אדם חרדי שפועל לגיוס חרדים לצה"ל ורוצה לקדם את העניין, ויקבעו לו ראיון שבו הוא ירצה לספר על עליה במאה אחוז בגיס החרדי, אבל פתאום בראיון יפתיעו אותו בשאלה על חייל חרדי זכה ליריקות בבני ברק ומאותו רגע כל הראיון יסוב סביב זה. לכן צריך להכין מרואיינים לפני שהם מגיעים לתקשורת להכין סיפורים שמעניינים את התקשורת וכך לשלוט בשיח".

עד כמה מעסיקה אנשי תקשורת דתיים שאלת החובה לשמור על אמות מידה הלכתיות של שמירת לשון וזהירות מרכילות? או שאולי מה שמעסיק אותם זו רק הדרך להתמקצע בתחומי התקשורת ולא מעבר לכך? זבולוני משיב על כך ומציין כי בקורס שאותו הגה משתתפים גם בעלי ארגונים המבקשים לדעת כיצד לחשוף את פעילותם דרך הצינור של התקשורת ולא רק צעירים המבקשים להתערות בעולם התקשורת, ובאשר לשאלה עצמה הוא סבור ש"אדם לא צריך לשנות את דרך השיח שלו כדי להשתלב בתקשורת, אדם צריך לשמור על נורמות ההקפדה בלשון הרע, לא לפגוע בערכים שלו. צריך לחשוב על יצירת סיפור תקשורתי טוב בעטיפה נכונה מבלי להזדקק לפגיעה בערכי לשון הרע".

לשאת הוא מוסיף ומעיר כי גם הסגירות החרדית מונעת מהתקשורת להיחשף לצדדים שונים של החברה החרדית, ודוגמה לכך הוא מוצא בשאלתה של משתתפת בקורס את העיתונאי יאיר שרקי למה לא הצליחה לקדם מיזם יפה של מחול לנשים חרדיות. שרדי השיב שישמח לדווח על המיזם אבל יצטרך משהו מצולם. המשתתפת שללה כצפוי את האפשרות הזו שכן מדובר בנשים. דוגמה זו קיימת באפיקים נוספים שבהם החברה החרדית מעצמה נמנעת מלחשוף את עצמה, "לדעתי זו בעיה גדולה יותר", הוא אומר. "לטעמי כשמספרים על אירוע שקרה אין צורך ליפול למקום של לשון הרע. יש בעיה של סגירות, שכאשר רוצים לספר סיפור על מקרה בעייתי שקרה צריך לקבל אישור מהרב וכו'".