בשבע מהדורה דיגיטלית

המערכה על התודעה

מטרתה הסופית של המערכה הנוכחית היא אימוץ מלא של הנרטיב של קהילת הלהט"ב ודה-לגיטימציה של ערכי המשפחה המסורתית.

שלמה פיוטרקובסקי , י"ד באב תשע"ח

בדרך להשיג ניצחון ברמת השיח. ההפגנה בתל אביב
בדרך להשיג ניצחון ברמת השיח. ההפגנה בתל אביב
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

1.

יום השביתה שאליו יצאה ביום ראשון קהילת הלהט"ב, ימי ההיערכות שלפניו והעצרת שבסיומו היו האות לפתיחתה של מלחמה.

על הפרק לא עומדת הפונדקאות לזוגות גברים, זה אולי היה הטריגר לפרוץ המערכה בנקודת הזמן הנוכחית, אבל זה רחוק מלהיות הסיפור. מה שהתחיל כאן הוא מערכה על התודעה הישראלית ועל גבולות השיח הציבורי הלגיטימי. אם לא נבין שזה הסיפור שמתרחש כאן לנגד עינינו ונמשיך להפטיר כדאשתקד, אנחנו עלולים לגלות שכבר הפסדנו במלחמה הזאת. מטרתה הסופית של המערכה הנוכחית היא דה-לגיטימציה של ערכי המשפחה המסורתית. נשמע קצת חריף? אז בואו נדבר על זה.

נתחיל ברשותכם בציטוט קצר מציוץ בטוויטר שצייצה ח"כ תמר זנדברג בעיצומם של אירועי המחאה בראשית השבוע. "‏לכל אלה שמנהלים דיוני 'קיצונים משני הצדדים' הבוקר: *בעד* זכויות זה לא שווה ערך לנגד. *יש* זכות להורות ואהבה שוויונית. *אין* זכות למנוע אותן מבני אדם אחרים. על כן דיוני 'בעד ונגד' להט"ב אינם תקפים". הציוץ הזה של תמר זנדברג, שההקשר שלו הוא כמובן דרישתם של זוגות חד מיניים לאפשר להם לעשות שימוש בפונדקאות בישראל, מדגים באופן הכי ברור את הנקודה. יש נושאים שהם מחוץ לשיח הציבורי. יש טענות שבשום שיחה בין אנשים לא יעלו, כי התפיסה היא שאדם נורמלי לא חושב שלגיטימי לטעון אותן. למשל, לעולם לא נשמע שיחה בין שני אנשים נורמליים על יתרונותיו וחסרונותיו של אונס. ברור לכל בר דעת שאונס הוא לא משהו שעושים עליו דיון "בעד ונגד". מה שח"כ תמר זנדברג מנסה לעשות בציוץ שלה הוא למעשה להפוך את ההתנגדות להענקת שוויון זכויות מלא לזוגות חד מיניים לשקולה בשיח לתמיכה באונס. כמו שאדם נורמלי לא יעז לעולם להביע תמיכה באונס, כך אדם נורמלי לא יעז לעולם להביע התנגדות לשוויון זכויות לחברי קהילת הלהט"ב, במובן שבו הם תופסים את זכויותיהם.

זנדברג, חשוב להבין, מבטאת את הלך הרוח שאופף את המחאה כולה. מה שהיא אומרת הוא הבסיס של גל המחאה הנוכחי. מבחינת המוחים הגל הנוכחי צריך לפחות ברמת השיח להיגמר בניצחון מלא, מוחץ, בלי לקחת שבויים. זו גם הסיבה שמנהיגי המחאה מגדילים את ההימור בעיניים פקוחות, בלי למצמץ. הביטוי הבולט ביותר לכך היה החלטתם להציב תנאים להסכמה להיפגש עם ראש הממשלה. במצב רגיל משאת נפשה של מחאה מהסוג הזה היא פגישה עם ראש הממשלה. אבל במקרה הזה, כאשר הדרישה היא לניצחון מלא, פגישה כזאת לא מספיקה. פגישה תהיה אפשרית רק כשראש הממשלה יסכים להרים לקראתה דגל לבן (או דגל שבעת הצבעים) אשר מעיד על אימוץ מלא של הנרטיב של הקהילה. זו המטרה של המלחמה הזאת מבחינת קהילת הלהט"ב. אם לא נבין את זה בזמן, ניתן למציאות הזאת מענה אידיאולוגי ומעשי ראוי ונאמץ משהו גם משיטות האיומים וההפחדה שבהן נוקטת הקהילה, אנחנו נפסיד במערכה הזאת מהר מאוד.

2

מה מרצ שכחו

אם כבר נטפלנו לחברת הכנסת זנדברג, בואו נישאר איתה עוד מעט. מתברר שסוגיית הפונדקאות לזוגות חד מיניים כבר עלתה בעבר על סדר יומה של הכנסת. היה זה בשנת 2014, שרת הבריאות הייתה יעל גרמן, והיא ביקשה לתקן את החוק כך שיאפשר פונדקאות לזוגות חד מיניים, גברים ונשים. החוק אושר בקריאה ראשונה, אך נתקע בוועדה והליכי חקיקתו מעולם לא הושלמו. איש התקשורת בהווה והעיתונאי בעבר ינון מגל חשף השבוע נתון מעניין מאוד. חברות הכנסת שלי יחימוביץ' (העבודה) וזהבה גלאון (מרצ) וכן ח"כ מיקי רוזנטל (העבודה) שהיו במליאה באותה עת, נמנעו מלהצביע על הצעת החוק בקריאה ראשונה. חברות הכנסת מיכל רוזין ותמר זנדברג ממרצ החליטו פשוט לא להיות במליאה בזמן ההצבעה. רוזין לא התביישה והסבירה למה היא נעדרה. "למרות הרצון הטוב יש פה בעיה גדולה, ולמכור את הרחם זה סוג של סחר באיברים. הנשים שיעשו זאת אלה הנשים המוחלשות שיעשו את זה כדי להתפרנס. נשים תמיד יהיו אלה שמשלמות את המחיר ונמצאות בתחתית השרשרת. היריון ולידה זה דבר מאוד מסוכן, ולעיתים משלמים על זה מחיר גופני ונפשי. זה לא כמו תרומת זרע של גבר. יש הרבה מאוד עבודה על החוק הזה". זנדברג אומנם לא התבטאה בנושא, אבל סביר מאוד להניח שסיבת היעדרותה דומה.

האמת היא שסוגיית הפונדקאות רחוקה מאוד מלהיות פשוטה מנקודת מבט ליברלית. לא לחינם מרבית המדינות המערביות אוסרות פונדקאות בתשלום. חלק מהן מתירות פונדקאות אלטרואיסטיות, ואחרות אוסרות גם את זה, בגלל ההבנה שקו דק מאוד מפריד בין פונדקאות ובין סחר בגופן של נשים, או סחר בילדים. ראשיתה של הפונדקאות בישראל בניסיון למצוא מענה למצוקתם של זוגות שמסיבה רפואית אינם יכולים להביא ילד לעולם. הרצון הכל כך מובן לתת מענה למצוקה הקשה והכואבת הזאת הוביל לפתיחת הפתח לפונדקאות בישראל, אך דומה שלא כל ההשלכות העתידיות האפשריות נלקחו בחשבון.

בדיון שנערך בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת העלתה פרופ' טליה אלדר גבע, יו"ר האגודה הישראלית לחקר הפוריות ורופאה שעוסקת רבות בנושאים הללו, נקודה כאובה: קיים פער סוציו-אקונומי מאוד מובהק בין אוכלוסיית הנזקקים לשירותי פונדקאות ובין אוכלוסיית הפונדקאיות. יש פונדקאיות שהמרכיב העיקרי מבחינתן ב"דיל" הזה הוא אלטרואיזם מובהק והכסף בשבילן הוא בונוס חביב ותו לא, אבל הן המיעוט. בשביל הרוב מדובר בצעד שמקורו באילוץ כלכלי מובהק. לכן בהחלט יש מקום, עם כל הכאב, לבחון מחדש את הסוגיה בכללותה. פרט לכך יש לתהות האם מאבקם של הזוגות החד מיניים הגברים (החוק המוצע מתיר גם לנשים לא נשואות להיעזר בפונדקאית) לאפשר להם פונדקאות בישראל, הוא לא בעצם מאבק של גברים מבוססים חברתית על הזכות לנצל נשים מוחלשות חברתית.

3

רחוב הברברים

זה היה רק עניין של זמן עד שהסערה הציבורית שהחלה בשידור הסדרה התיעודית "סלאח, פה זה ארץ ישראל" תגיע גם לבתי המשפט. אולם העתירה הראשונה ברוח הזאת שמגיעה לבית המשפט מציפה מקרה בוטה במיוחד. במוקד העתירה עומד אריה גלבלום, עיתונאי שפעל בשנותיה הראשונות של המדינה ועסק לא מעט בגל העלייה מארצות המזרח. גלבלום התחזה לעולה, קיבל תעודת עולה וחי כחודש בין העולים. בעקבות החוויה הזאת הוא כתב בעיתון 'הארץ' סדרת מאמרים, אחד מהם, שכותרתו "עליית תימן ובעיית אפריקה", כלל ביטויים גזעניים במיוחד כלפי העולים מצפון אפריקה. "לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא. דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת, וחמור עוד יותר חוסר הכישרון לקלוט כל דבר רוחני... בדרך כלל הם עולים רק במשהו על הדרגה הכללית של התושבים הערבים, הכושים והבארבארים שבמקומותיהם, בכל אופן זוהי דרגה נמוכה עוד ממה שידענו אצל ערביי ארץ ישראל לשעבר. בניגוד לתימנים, הללו נעדרים גם שורשים ביהדות, לעומת זה הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימיטיביים והפראיים", זהו רק חלק קטן מהטקסט הבעייתי מאוד שניפק גלבלום. דבריו עוררו סערה כבר באותם ימים, ועד היום הם מהווים דוגמה קיצונית במיוחד ליחס היישוב הקולט לעולי צפון אפריקה, דוגמה שנלמדת בין היתר בקורסים באקדמיה.

אולם למרות שעמדותיו וכתיבתו לא היו סוד בשום שלב, מתברר שאותו גלבלום זכה, אי שם בעשור הקודם, לכבוד המשמעותי של הנצחה באמצעות רחוב בתל אביב. פנייה שנעשתה לאחרונה לעיריית תל אביב בבקשה לשנות את שם הרחוב נדחתה. בעקבות זאת התגייסו שורה של אנשי ציבור, בהם הרבנית עדינה בר שלום, הרב פרופסור משה עמאר, השחקנית נטלי עטיה, ד"ר דוד ביטון מירוחם, פרופסור יאיר עמיחי ועוד, להגשת עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי בתל אביב. קשה לנבא את תוצאותיה המשפטיות של העתירה, אבל אין ספק שמדובר בצעד תקדימי שיאלץ את בית המשפט להיכנס לראשונה לסוגיה ההיסטורית הכאובה על קרבה וכרעיה.

*** הפינה הכלכלית ***

אין שני כיסים

לפני כמה שבועות עסקנו כאן במחיר שמשלמת כלכלת ישראל על כך שמשרד האוצר הפך בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז כניסתו של כחלון לתפקיד השר, ממשרד מטה למשרד ביצועי. כן, ההבחנה הזאת נשמעת קצת כמו סינית, אז כדי לפשט אותה נגיד שכחלון הפך את משרד האוצר ממשרד שעיקר תפקידו הוא לשמור על כספי המדינה ולנתב אותם, למשרד שתפקידו להוציא כסף. משרד האוצר נטל על כתפיו את פתרון מצוקת הדיור, ולשם כך נכנסו תחת כנפיו גופים שתפקידם הוא ביצועי במהותו, ובראשם מינהל התכנון שהועבר אליו ממשרד הפנים ורשות מקרקעי ישראל שהועברה אליו ממשרד הבינוי והשיכון. התוצאה היא שמשרד האוצר, פרט לתפקידיו הרגילים, הפך למשרד תכנון ושיכון-על, שמופקד על תוכניות ביצועיות ויישומן. זה אגב רק תחום אחד שבו המשרד לקח על עצמו תחום ביצועי במהותו. יש עוד, אבל זה באמת העיקרי.

למה זו בעיה כה גדולה? רמז אחד קיבלנו השבוע כאשר התברר לאשורו מצבה הכספי של רשות מקרקעי ישראל. מתברר שהרשות, שהיא טייקון קרקעות שאין שני לו במדינה, נמצאת בתזרים מזומנים שלילי. לכאורה זה דבר משונה מאוד, מאחר שהגאות במחירי הנדל"ן במדינת ישראל יצרה לרשות גידול מרשים מאוד בהכנסות בשנים האחרונות. קצב כניסת המזומנים צריך היה להיות לכאורה גבוה מאוד, ולא הייתה שום סיבה שהקופה תתרוקן. אז מה קרה? מה שקרה בפועל הוא שכחלק מהניסיון של האוצר בהנהגת כחלון להוריד את מחירי הדיור, הועמסו על הרשות הוצאות במיליארדי שקלים. מדובר בהוצאות שנוגעות כמובן לשיווק קרקעות, אבל בפועל, אם מסתכלים למציאות בעיניים פקוחות, מדובר בהוצאת כסף מחוץ לתקציב המדינה, בסכומים גדולים מאוד.

ומה הבעיה בהוצאת כסף מחוץ לתקציב? כאן אפשר להכביר מילים ותיאוריות, אבל למעשה התשובה פשוטה מאוד. במשך שנים אחד התפקידים העיקריים של משרד האוצר הוא לוודא שהמדינה לא מוציאה כסף מחוץ לתקציב, משום שהוצאה כזאת היא בסוף רמאות עצמית. אין למדינה באמת כמה כיסים נפרדים. הוצאת כסף מחוץ לתקציב משולה לאדם שבוחר להוציא סכום כסף כלשהו מכיס שמאל שלו במקום מכיס ימין. העובדה שהכסף יצא מכיס אחר לא משנה כמובן שום דבר, חוץ מאשר אולי את התחושה של מי שמוציא אותו. בסוף כל הכיסים הם באמת כיס אחד. כסף שיוצא לא חוזר. הבעיה היא שבעוד בכל משרד אחר יש מי שישמור מפני תרגילים כאלה, אין מי שישמור על השומרים, כלומר על אנשי האוצר. ומי שרוצה להבין מה קורה כאשר מדינה מתחילה לממן הוצאות באמצעות תרגילים חשבונאיים, מוזמן לנסוע לסיור ביוון.

לתגובות: shlomopy@gmail.com