בשבע מהדורה דיגיטלית

החיים הם מה שקורה

מרבית שעות חיינו ממוקדות באמצעים, חלק קטן מאוד מוקדש למטרות שקבענו לעצמנו

מנדי גרוזמן , כ"א באב תשע"ח

מנדי גרוזמן
מנדי גרוזמן
צילום: מירי שמעונוביץ

כמה הרהורים על ספרים, סרטים, אייטמים חדשותיים וכתבות עיתונאיות. כל צורות ההבעה הללו מטרתן אחת: לספר סיפור.

מה ההבדל בין סיפור ובין החיים הרגילים? ההבדל אינו במה שיש בסיפור ואין בחיים אלא להפך, במה שיש בחיים הרגילים ואין בסיפור - רגעים מתים. החיים הרגילים מלאים בהם, והסיפור מנפה אותם ומדגיש את מה שחשוב בעיניו להתקדמות העלילה, קצב החיים, מתחילה ועד סוף.

מלאכת הסינון הזאת מתבצעת בכל הרמות, מניפוי מקטעים שלמים מהזמן ועד קיצוץ מדויק של שניות בודדות בסצנה מצולמת. למשל, אם הסרט יבקש להראות אדם שעולה במדרגות ונכנס לבניין, הוא יראה בפועל רק את תחילת העלייה ולאחר מכן יציג את האדם בתוך החדר. את העובדה שהאדם עלה את כל המדרגות, פתח את הדלת ונכנס היוצר מניח שהצופה יבין לבד, וגם ככה הרגעים הללו לא חשובים בעיניו. אבל בחיים הרגילים, בזמן שהאדם פסע במדרגות הוא חשב אלף מחשבות, שינה את דעתו עשרות פעמים, ומשום מה נזכר פתאום גם בבן דוד רחוק שלו. הסיפור קובע שכל זה לא חשוב, אבל באיזו זכות?

לפעמים מציקה לי המחשבה שהחיים הרבה יותר אפורים מהעלילה המרתקת שאנחנו מנסים להפוך אותם אליה. היצירות מלאות בדרמות וקומדיות, אבל החיים הם ברובם רגעים מתים. מרבית שעות חיינו ממוקדות באמצעים, חלק קטן מאוד מוקדש למטרות שקבענו לעצמנו. לא רק ספרים וסרטים מקצצים ימים שלמים, גם אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים ובוחרים את הדרמה שבאמצעותה חיינו ייראו לנו מעניינים. תיאור חוויות מטיול תמיד יהיה מרגש יותר מהטיול עצמו, שמלא בפקקים, חום ועצבים. יש רגעים ספורים מאוד ששווים תיעוד, וכל השאר – נעלם ונשכח.

את הנחמה מצאתי במחשבה שהסיפור אכן איננו תיאור מציאות, אלא דרך להסתכל עליה. היוצרים ואלו שצורכים את יצירותיהם מבקשים להביט על עצמם מבחוץ ולבחון את התקדמות העלילה כולה. מי שקורא ספר וממשיך להביט על חייו באותה צורה, לא הבין כלום. גם אם הסיפור לא עליו, הוא בוודאי שיעור חשוב איך כדאי שיספר את הסיפור שלו. רגעים מתים בוודאי שיש, אבל אם אין לנו דרך למנוע אותם, לפחות נמחק אותם מהזיכרון. פתגם ידוע קובע שאת ספרי ההיסטוריה כותבים המנצחים, ועל אותו משקל, מי שמצליח לכתוב את ההיסטוריה של עצמו הוא המנצח. זו לא מלאכה פשוטה. לשם כך נדרשת מודעות עצמית, כנות והסכמה להביט בפינות אפלות ולהודות בחולשות, אבל התמורה למאמץ שווה הכול. חייו של אדם שפוסע בשביל שמוכר לו טובים מחייו של אדם שאינו מבדיל בין רגעים משמעותיים לרגעים מתים. בסופו של יום, היו הבמאים של עצמכם ואל תזכרו את כל המדרגות שעליתם. רק את החשובות שבהן.

לסיום, שתי פסקאות שמתקשרות למחשבות הללו. בהווי החסידי נהוג לומר שהמצווה לספר ביציאת מצרים כוללת בתוכה גם את המעלה לספר סיפורי יהודים וחסידים, כי כל תיאור של יהודי מנצח את העולם - זו יציאת מצרים. והעולם לא חייב להיות פריץ רשע או פוגרום, אלא גם היהודי והבעיות שהוא מעולל לעצמו. בכל פעם שמישהו הצליח להתגבר על מכשול או אתגר, זוהי יציאת מצרים שיש לספר עליה. אין מצווה לספר על הכניסה למצרים, רק על היציאה ממנה. כמו שאמרנו, חובה לנפות.

רן שריג, סופר ויוצר, הנחה סדנת כתיבה שהשתתפתי בה, ובמהלכה ביקש לשים דגש כמה שיותר על פעולות ופחות על דיבורים ודיאלוגים. אם אתה מעוניין להציג את הבנאדם כעצבני וחסר מנוחה, אל תשים בפיו מילים כועסות אלא תתאר את הפעולות באופן שיסביר את מצב הרוח שלו. כהוכחה לכך הוא אמר שביהדות הסיפור מכונה "מעשה", והדגש אכן צריך להיות על מעשה ולא על דיבורים. ההבחנה בין דיבור למעשה איננה בין אמירת מילים להליכה ברגליים אלא בין מה שמקדם אותנו ובין מה שמשאיר אותנו במקום. יש משפטים שנאמרים והם עשייה לכל דבר, ויש הליכה שאיננה יותר משוטטות. מתוך כל אלו המעשה ממרקר רק את מה שחשוב.

לתגובות: mmgruzman@gmail.com