בשבע מהדורה דיגיטלית

הילדים שכמעט שלנו

הנכדים הם חלק מאיתנו, והאהבה והפינוק שלנו נשפכים מעצמם, אבל הם גם לגמרי של ההורים שלהם, והם ממש לא תחת אחריותנו.

אסתי רמתי , כ"א באב תשע"ח

הילדים שכמעט שלנו
הילדים שכמעט שלנו
איור: עדי דוד

נו, איך אתם שורדים? בודקים כל יום איפה נופלים טילים כדי לדעת לאן לטייל? מתמרחים בבית? המלצה שלי - אם אתם רוצים מזגן וקצת פרטיות, לכו לקולנוע.

אנחנו השקענו בוקר אחד ומאה וחמישים שקלים ב'משפחת סופר על 2' (חביב, בהחלט חביב), והיינו היחידים במקום. באמת. לרגע חשבנו שטעינו באולם. בפעם האחרונה שהלכתי לסרט חשבתי שעשרים צופים הם נוכחות דלילה, ורק עכשיו אני מבינה שהיה מפוצץ.

בכל אופן, השנה החלטתי פה אחד להעניק את אות החופש הגדול לסבתות ולסבים. אתה רואה אותם בכל מקום: בקניונים, במשחקיות, בגנים הציבוריים, בפיצריות. מתרוצצים כמיטב יכולתם אחרי חבורת צאצאים מלאי אנרגיות, מגהצים בשבילם כרטיסי אשראי כאילו אין מחר ועוקבים בדריכות יתרה (על גבול ההיסטריה, אצל חלק מהסבתות) אחר שלומם וביטחונם. מנסים להתמודד בנועם עם סרבנות של בן שנתיים ומריבות חצי אלימות של אחים. חורשים את האינטרנט אחרי רעיונות לפעילות מגניבה, אטרקציות מלהיבות ועצות בגרוש של פסיכולוגים איך לא לאבד את שפיות הדעת בזמן השמירה על נכדים. את כל זה ועוד הם עושים מתוך רצון אלטרואיסטי טהור לפנק את ההורים הצעירים ביום, יומיים או שבוע נופש נצרכים במיוחד. אין ספק שסבא-סבתא גם נהנים עד מאוד מהבילוי עם הנכדודים האהובים, אבל יש מצב שהם יזדקקו לחופשת התאוששות משלהם כשהחבר'ה ילכו הביתה. אז לא מגיע להם צל"ש?

בשבועות האחרונים זכיתי בחסדי שמיים להגדיל את הסבתאות שלי בשלוש מאות אחוזים. אני ממש מרגישה עשירה - נכד ונכדה חדשים ומתוקים התווספו למתוקון הקיים, ואיזה כיף זה לחבק ולהסניף את הפיצקלך הרכים ולהסתכל על הפרצופים המצחיקים שהם עושים. במיוחד שלא אני זאת שצריכה לקום בשבילם בלילה. ישבתי עם אחד התינוקות החדשים על הידיים, מוקסמת מהפלא הזה שלפני שבועיים עוד היה בבטן, וחשבתי לעצמי כמה הסבתאות שונה מההורות. כשהייתי אמא, ובמיוחד אמא צעירה וחסרת ניסיון, אחוזים ניכרים מהמחשבות שלי היו תפעוליים: איך, מה, כמה. מה יגרום לו לישון יותר טוב, לבכות פחות מכאבי בטן? מוצץ זה טוב או רע? להשכיב על הבטן או על הגב? ודאגות - מה זה הפצעונים המוזרים האלה על הפנים או הכתמים הלבנים על הלשון?

עכשיו אני מלטפת את שערות המשי הרכות וחושבת לעצמי מחשבות פילוסופיות. לאן תיקח את החיים שלך, ילד? איזה מין אדם אתה תהיה? איך ייראה העולם כשתהיה גדול? תעלומה. בתנועת יד מיומנת אני משכנעת את סרבן המוצץ לקחת אותו בכל זאת, האצבעות נזכרות מעצמן בזווית הנכונה. מצחיק ומתמיה אותי לפעמים כמה אני נלחצת כשמגייסים אותי לשמרטפות על הנכד הגדול, כאילו לא גידלתי חבורה מכובדת משלי, ובאמת שלא כל כך מזמן. ואפילו ששוכחים, הכול חוזר. כמו לרכב על אופניים. אז מה הבעיה?

אם נוציא מהמשוואה גורמים מובנים מאליהם כמו כוחות פיזיים ומחסני סבלנות מדולדלים, אני חושבת שיש כאן עניין עקרוני. הילדים המקסימים האלה הם שלנו - והם לא שלנו. הם חלק מאיתנו, והאהבה והפינוק שלנו נשפכים מעצמם, אבל הם גם לגמרי של ההורים שלהם, והם ממש לא תחת אחריותנו. זה הכיף הגדול, וזה גם האתגר. לעזור בלי לדרוך על האצבעות, להעניק מניסיוננו רק למי שרוצה באמת לשמוע, לסמוך על ילדינו שהם יודעים מה הם עושים. להבין את מקומנו ולהיות חכמים.

בעזרת הטכנולוגיה

חברה פעם סיפרה לי על מקרה שקרה לה עם בתה הבכורה: חמותה הגיעה לביקור, החליטה שהתינוקת נראית חולה באיזו מחלה נוראית, ובלחץ פיזי מתון פחות או יותר הכריחה את הכלה לקחת את הילדה לרופא. בדיעבד התברר שהילדה הייתה בסדר גמור, אבל זה לא העניין. "חמותי היא באמת אישה מקסימה", אמרה החברה, "היא לא נוהגת להתערב בחיינו בכלל, ואנחנו מסתדרות נהדר. אבל אני עדיין זוכרת כמה בזמנו האקט שלה פגע בי. הרגשתי שהיא מערערת על השיפוט שלי ועל ההורות שלי, וזה היה לי מאוד לא נעים. אבל עכשיו שאני סבתא בעצמי, אני תוהה אם נעלבתי בצדק. הרי לה באמת היה יותר ניסיון ממני. מה אני אמורה לעשות אם אני רואה שהילדים שלי מזניחים משהו קריטי אצל הנכד, או חוזרים על טעויות קשות שאנחנו עשינו בגידול הילדים? לשתוק ולעמוד מנגד?", באמת שאלה קשה.

אני מוכרחה להבהיר כאן שאין לי שום ספקות לגבי יכולתם של ילדיי לגדל את ילדיהם כדבעי - ההפך הוא הנכון. נראה לי שהם הגיעו להורות בשלים ורגועים הרבה יותר ממה שאני הייתי. אני מתבוננת בהם מרימים את הקטנטנים בסבלנות, מסתגלים באנחה מוכרת היטב ללילות לבנים, ומורידה בפניהם את הכובע. כשאני נהייתי אמא, באמת שלא היה לי מושג ירוק, וכשאני נזכרת בחלק מהשטויות שעשיתי אני די מתחלחלת.

יש להם גם יותר ידע, ואין ספק שהטכנולוגיה עומדת לימינם. "אמא, אני לא מבינה איך גידלת ילדים בלי קבוצות הורים בפייסבוק", אומרת הבת, ואולי היא צודקת. כנראה שגוגל וחוכמת ההמונים של הרשת מספקים תשובות הרבה יותר נרחבות לבעיות התדירות מאשר הספרים המיושנים שאני הסתמכתי עליהם. בכל אופן, אני מקווה שלעולם לא יתעורר הצורך להתערבות חינוכית שתיחשב בוטה, אך סביר להניח שאם יהיה לי מספיק שכל לזכור את מקומי בימים כתיקונם, אז גם עצה שתינתן באופן חריג תתקבל בהתאם.

לתגובות: eramati@gmail.com