כשחזר ד"ר מוישי וינשטוק מיום העבודה האחרון שלו כיו"ר המזכירות הפדגוגית, קיבל את פניו השלט "כמה טוב שבאת הביתה".
תמה תקופת עשייה אינטנסיבית של שנתיים וחצי, תקופה שהוא היה זה שביקש לסיים. "כשהשר פנה אליי והציע לי את התפקיד אמרתי בהתחלה לא. אחר כך החלטתי לבוא, אבל מבחינתי זה היה בגדר מילואים. הכנתי תוכנית עבודה לשנה-שנתיים, סיימתי כמעט את הכול והרגשתי שמיציתי. התפקיד מאוד אינטנסיבי". וינשטוק, הוגה תורת הלמידה המשמעותית בגלגולה הראשון בתוך החמ"ד, לא שיער שהבשורה שלו תאומץ כל כך מהר על ידי שר החינוך הקודם, שי פירון. הוא לא חשב שהיא תגיע לכל התלמידים ותשפיע על כל המקצועות ובכל הגילים. "אני לא מאמין ברבולוציה, אלא באבולוציה. אני חושב שההליכה המדודה היא הדבר הנכון באופן כללי", הוא אומר בביקורת מרומזת.
וינשטוק לא התכוון להיות יושב ראש המזכירות הפדגוגית. הוא בכלל לא התכוון לתפוס עמדות מפתח במדינה. גם אם היו לו מחשבות כאלה פעם, מלחמת לבנון השנייה, שאותה חווה כקצין במילואים, גדעה אותן. "הכוח נכנס ויצא, נכנס ויצא ולא עשה כלום", והמלחמה הותירה אותו מפורק נפשית. "אמרתי לעצמי: העסק רקוב". אחרי המלחמה הוא טס לחצי שנת שבתון בחו"ל מטעם קרן תקווה. המרחק נתן לו תובנות על המדינה, אבל לא סייע להרגשה הטובה. "אמרתי לעצמי שאי אפשר להשפיע במדינה הזאת באמת". כששלושת הנערים נחטפו, למד אחד מבניו של וינשטוק בישיבת מקור חיים. המצב הקשה הטריף את דעתו, ואחרי שבועיים הוא התכנס עם כמה חברים, אנשי סיור ויחידות שדה. יחד הם הגיעו למסקנה שצריך לשנות משהו באופן שבו מתנהלים החיפושים.
וינשטוק וחבריו הלכו בעקבות הגישה שטבע אביו של וינשטוק, דובק, איש שטח שהקים את הצוות הראשון לאיתור נעדרים בארץ. אביו עבד עם פלשתינים ובדואים. הוא היה עולה על העקבות הראשונים ומבקש מגששים שיסייעו לעקוב אחריהם. וינשטוק וחבריו ניגשו למח"ט עציון, עמית ימין, והציעו שאנשי שטח יסמנו באופן שיטתי את כל בורות המים והמערות, ואזרחים יסרקו את השטח יחד עם החיילים. להפתעתו פגש וינשטוק מפקד עניו וצבא קשוב. הוא לקח חופשה ארוכה מהעבודה בחמ"ד, והתיישב למפות את השטח. 800 נקודות סומנו. ההשערה הייתה שחודש של חיפושים יספיק. בפועל הספיקו ארבעה ימים, עד שהוא קיבל שיחת טלפון: "מצאנו". וינשטוק הקשה על בן שיחו: "אתה בטוח? אולי זה לא אחד משלנו?" אבל אלה היו הנערים. וינשטוק כתב על הרגעים האלה, שהיו מהולים במועקה ובהקלה, בשמחה ובכאב גדול. כולם הלכו לחטיבה, לפגוש את הצוות המחפש. הוא הלך הביתה כשהוא רועד בכל הגוף. "ביום ההוא השתנו חיי. כל ההכרעות המשמעותיות שעשיתי מאז ועד היום נבעו, נובעות ומונחות מהחוויה המטלטלת של ימי החיפושים". היום הוא מגדיר את החוויה ההיא כ"סוג של התגלות. הבנתי שכל אחד יכול להשפיע. הייתה לי תחושה חזקה מאוד שאפשר לשנות". לכן כשהציעו לו את תפקיד יו"ר המזכירות הפדגוגית הוא אמר בהתחלה, באופן אוטומטי ושגור, לא. אולם בעקבות החטיפה, אחרי התחושה שאפשר גם להשפיע, חזר בו ואמר כן.
"דוקטורט? כישלון חינוכי"
וינשטוק (45) נולד באלון שבות כשהיישוב היה בן שנה, בכור מבין חמישה ילדים. הוא למד בישיבת נוה שמואל באפרת ועשה של"פ באופקים. לפני הגיוס למד במשך שנה וחצי במכינה בעלי ויצא לשרת דווקא בגדודי גולני ולא בסיירות, כאידיאל. המסלול הצבאי שכלל קצונה נמשך ארבע שנים, ובסיומן שב לישיבה. בסך הכול עשה במוסדות עלי כמעט חמש שנים, שבסופן התרסק. "היה לי משבר רוחני מאוד גדול כשגיליתי שהאמת שלי היא לא האמת של כולם". וינשטוק מספר שעלי בנתה בו נדבך רוחני משמעותי, והוא עדיין שולח לשם תלמידים. מבחינתו, "עלי הוא מקום עם הרבה זכויות, הוא שינה את מדינת ישראל. כל המכינות החילוניות באו בעקבותיו, זה מרשים מאוד". ועם כל המחמאות, הוא גם מבקר בעדינות: "יש תחומים שבהם קיימים פערים גדולים מאוד בין העולם של היום לבין המקום שעלי נמצאת בו, וחבל לי גם על צורת הדיבור. לא מדברים ככה. גם אם אתה חושב משהו, אתה יכול לומר אותו אחרת. זה סוג של בועה שלא יודעים בה איך זה נשמע בחוץ".
וינשטוק נישא בעת שירותו הצבאי למימי, מטפלת באמצעות בעלי חיים, מדריכת הורים ויועצת חינוכית. לזוג שני ילדים, יצחק ודוד, שניהם חיילים. יצחק הוא חובש פלוגתי בסיירת גולני, דוד הוא קצין בשריון ומשרת בעזה. יצחק קרוי על שם אחיו של וינשטוק, שהיה צעיר ממנו בשנה וחצי. יצחק, כאחיו, למד בעלי והתכוון להתגייס לגולני. ערב גיוסו הוא נרצח ביריות מתוך מכונית חולפת. מעיינות על שם הבן והאב השכול, ששיפץ מעיינות עם הצעירים של גוש עציון, נמצאים בסמוך לכפר עציון.
וינשטוק, בעל דוקטורט במחשבת ישראל, היה מורה וסגן מנהל והוא הוגה דעות בתחום החינוך. עם זאת, הוא מכיר בקיומם של תלמידים שבית הספר הוא לא בדיוק לטעמם או לאופיים. הוא גדל בבית כזה. "לאבי לא הייתה אף תעודה, חוץ מתעודת לידה. כשהתחלתי את הדוקטורט הוא הודיע לי שהוא רואה בי כישלון חינוכי". במרכז בית משפחת וינשטוק ניצב שולחן סלון זכוכית יפהפה שיצר הבן, דוד, במסגרת הפוגה ארוכה שעשה מלימודיו בבית הספר. שולחן הסלון היה מעין עבודת הגמר שלו במסגרייה שבה עבד בחודשי החופש שלקח לעצמו.
גם טבילת האש של וינשטוק בשדה ההוראה הייתה בעבודה עם תלמידים שבית הספר הוא לא המוסד החביב עליהם. ישיבת חברותא בכפר בתיה הייתה אז בשנתה השנייה, ווינשטוק קיבל לידיו חינוך של כיתה שארבעה ר"מים עזבו אותה. לחברותא הגיעו רק תלמידים שהממוצע שלהם היה פחות מ‑70 והם היו טובים במוזיקה, בספורט ובסיירות. "היה לי תלמיד שבכיתה ו' שם למורה שלו אקונומיקה בתה, והיה לי תלמיד שאמרו לו שהוא צריך ללכת לעבוד בשוק. היום תלמיד אחד הוא המנהל של הכפר השיקומי מלכישוע, אחד מדען בכור האטומי ואחד הקים חווה בגולן. הילדים האלה מקסימים והם צמחו. בחברותא התעצבתי מבחינה חינוכית וערכית. זו הייתה חוויה יוצאת דופן". בחברותא המורים דרשו מהתלמידים, אבל התמקדו בדברים שהתלמידים היו חזקים בהם. "בסוף י"ב הם צעדו מאילת עד החרמון בזוגות. זו הייתה מטלת הסיום". בחברותא התנסה וינשטוק ביצירת תוכנית לימודים מותאמת לנפשם של התלמידים. המחנכים היו צריכים לעורר עניין בלימודי היהדות, כי אחרת התלמידים פשוט לא היו שם.
בתום שנתיים עזב מייסד הישיבה, שמעון אדלר, את תפקידו ועבר לשמש כראש המינהל לחינוך דתי. וינשטוק ומשפחתו עזבו אף הם ועברו לאלון שבות. הוא לימד בישיבות התיכוניות נוה שמואל ומקור חיים, "הצד השני של המטוטלת", ובמקביל למד בבית מורשה והתקדם בתאריו האקדמיים.
"יום אחד, באמצע טיול אופניים, התקשר אליי שמעון אדלר ואמר: 'מוישי, בוא נראה אם אפשר לעשות שאנשים יאהבו ללמוד תורה'". הוא נענה לאתגר. "החלטנו לעשות ניסוי ב‑40 בתי ספר. לקחנו מורים ומורות ואמרנו להם: תכינו תוכנית לימודים חדשה ל‑5 יחידות לימוד בתנ"ך". התהליך היה מלווה בסקר ששאל את התלמידים מה מעניין אותם, ובהכשרה נכונה של המורים שלמדו לשאול ולהגיד "אני חושב" ו"אני מרגיש". "זה היה מסע. לקחנו את התורה, דיברנו על החיים וקישרנו ביניהם. התלמידים היו צריכים לבצע מטלות לאורך כל השנה ובסוף נבחנו". הבגרות הייתה במקצוע ייחודי שנקרא "תורת חיים". התוצאות היו מעל למצופה. "הניסוי הראה ש‑80 אחוזים מהתלמידים מאוד אהבו ללמוד ו‑70 אחוזים למדו בחופש".
"עכשיו הבנתי מה זו אהבה"
אחד מבתי הספר שהשתתפו בניסוי וחוו אותו כהצלחה גדולה הוא האולפנית בטבריה, שבראשה עמד אז אברהם ליפשיץ, היום ראש החמ"ד. "אברהם אמר תוך כדי תנועה: 'אני רוצה שתעשו השתלמות לכל המורות שלי ושכולן יעבדו ככה. למה שזה יהיה מקצוע ייחודי? קחו את התובנות האלה וניישם אותן בהיסטוריה, בספרות, בתנ"ך ובגמרא, שכולם ייהנו מזה'". כך נפתחה התוכנית 'לב לדעת'. וינשטוק לא מוחק את הערך של הידע והשינון. הוא חושב שיש לו מקום חשוב, אפילו קריטי, בעולמם של התלמידים. "בסוף אני מגיע למכינות קדם צבאיות והתלמידים יודעים מה זה פרטיזן ומי היה משה רבנו ומה הן זכויות הפרט. הם יודעים את זה מהשינון. הידע נותן תשתית של שיח ואסור שהיא תיעלם, אבל אנחנו רוצים גם לחולל משהו, לגדל אנשי טובים ואיכותיים שהם בני אדם ואין סיבה שזה לא יקרה בלמידה".
בהמשך עלתה התוכנית 'לב לדעת' לליגה הלאומית והפכה ל'למידה משמעותית', מהפיכה שהוביל השר לשעבר שי פירון בכלל מערכת החינוך.
"לב לדעת עשתה את זה מאוד לאט, בדרך של אבולוציה ולא של רבולוציה. ההיגיון היה שנשנה קצת פה וקצת שם". וינשטוק חושב שההליכה האיטית, המלווה במחקרים, היא הדבר שהיה נכון לעשות. אבל כשנכנס לתפקידו הנוכחי, המהפיכה כבר התרחשה במשרד החינוך והוא היה צריך להעמיק, להטמיע ולפעמים למתן את הרעיון שלו עצמו.
למידה משמעותית מבקשת מהתלמידים לבצע המון מטלות. יש תלמידים שעבודות טובות להם ואפילו מצילות אותם, אבל יש לא מעט ילדים שהולכים לאיבוד בשיטה הזאת.
"מה שדוד עשה פה", הוא מצביע על שולחן הסלון ומכוון ליציר כפיו של בנו, "זו למידה משמעותית. לצערי המושג היתרגם לעבודות או מטלות, אבל זו לא הכוונה. למידה משמעותית היא לא עבודה. לפעמים מרצה טוב, מורה טוב או ספר טוב עושים אותה. אני זוכר כילד איפה עמדתי ביישוב, בדרך לבית הספר, כשאמרתי לחבר שלי, אוהד, שבפעם הראשונה בחיים שלי אני מבין מה זאת אהבה. זה היה בכיתה ז', כשקראתי את הספר 'אורי'. זו הייתה בשבילי התגלות, לא פחות, ולא כתבתי על זה עבודה. אני זוכר את התחושה הזאת עד היום". כשנכנס לתפקידו במזכירות הפדגוגית הציב שם את השלט "למידה מצמיחה אדם". "זה מה שמעניין אותי באמת".
העניין הוא שכל הרעיונות הבאמת טובים האלה מיתרגמים למשהו מדיד. בסוף המורה צריך לתת ציונים, אז הוא נותן עבודות.
"אני חושב שבהרבה מבתי הספר זה ככה, אבל אנחנו בתהליך. עצם זה ש‑80‑90 אחוזים מהמורים רוצים למידה משמעותית, זה אומר שנגיע ליעד. אולי זה ייקח חמש שנים, אולי עשר. אנחנו כל הזמן לומדים את זה ומתקנים את זה, אנחנו בודקים מה מורים עושים ולא עושים ואם אין יותר מדי עבודות. שאלות העמ"ר זה תיקון. זו התפתחות של למידה משמעותית". שאלות עמ"ר, ראשי התיבות של "ערכים, מעורבות, רלוונטיות", נולדו גם הן עוד בתקופת 'לב לדעת'. אלו שאלות שמבקשות מהתלמיד להיכנס עם אישיותו ומטעניו הערכיים אל החומר, ולחוות את דעתו בהתבסס על תוכנית הלימודים. "במבחן בגרות בסוציולוגיה-פסיכולוגיה הייתה שאלה: 'יש הורים שמחליטים להוציא את הטלוויזיה מהבית ויש שבוחרים להשאיר. על פי מחקר מסוים שנלמד, תאר את הסיבה הערכית שלדעתך גורמת להורים להשאיר ואת הסיבה שגורמת להם להוציא'. זה אומר למורים ולמורות: בואו נדבר על רלוונטיות, על ערכים, בואו ניגע גם בלב".
פעם סיפר לי מנהל בית ספר על כך שההערכה החלופית שנתן לתלמידיו באנגלית הייתה לתלות שלטי עידוד במגרש הספורט בשפה האנגלית. חלק מבתי הספר דורשים המון, האחרים דורשים רמה נמוכה מאוד.
"חלק מבתי הספר עושים דברים מדהימים וחלק מבתי הספר עדיין בדרך. בתי הספר הטובים קצת ממורמרים", הוא מודה בכנות, "הם אומרים: אנחנו עובדים ויש כאלה שלא. השנה לקחנו הערכות חלופיות לבדיקה ואנחנו רואים אם ההערכה רצינית או לא. אנחנו הולכים לחנוך את בתי הספר בתהליך איטי. הפיקוח החל, אבל בינתיים הוא רך, בלי סנקציות".
חיבוק מהמורים לתנ"ך
שר החינוך נפתלי בנט מוביל במלוא העוצמה את תוכניות התגבור הלימודי במתמטיקה ובמדעים המדויקים. וינשטוק, כיו"ר המזכירות הפדגוגית, היה שותף מלא לתוכניות ולחלומות והוריד אותם אל השטח. "בנט עושה את זה בצורה יוצאת דופן וזה מצליח, אבל זה היה מצליח גם בלעדיי", הוא מציין בענווה. כשחיפש את היתרון היחסי שלו בתפקיד ושאל את עצמו, כפי שלימד אותו סבו, הרב ישעיהו דולגין, 'מה אני יכול לעשות שמישהו אחר אולי לא היה עושה?', תשובה אחת הייתה הכנסת שאלות העמ"ר לבגרות, ומכאן לכל המבחנים. השנייה הייתה תוכנית הלימודים "תרבות יהודית ישראלית", תוכנית לימודים חדשה שנלמדת בבתי הספר הממלכתיים. "זה קשור למכנה המשותף של העם. לא צריכה להיות אחידות אבל צריך להיות שיח, שנוכל לדבר בינינו. חוק חינוך ממלכתי אומר שצריך ללמד את תולדות ארץ ישראל, עם ישראל ומורשת ישראל. זה צריך להיות הכיוון. אין לי בעיה שכל אחד ילמד עם הדגשים שלו".
המקצוע תרבות יהודית ישראלית, שעסק במושגי יסוד וערכים בתחום היהדות והתרבות הישראלית, עורר מהומה גם מהכיוון הדתי וגם מהכיוון החילוני. מעל דפי עיתון זה נטען שיש בו פתיחות יתר לזרמים שאינם אורתודוקסיים ואילו הפורום החילוני האשים את משרד החינוך בהדתה. וינשטוק דוחה את הטענות גם ביד ימין וגם ביד שמאל. "את 'תרבות יהודית ישראלית' כתבו אנשים לא דתיים, אבל היא עוסקת בענייני ליבה ששכחו אותם. בין אדם לחברו במקורות היהדות והציונות, היכרות עם סידור התפילה, שנה שלמה שמוקדשת לארץ ישראל. יש לנו תלמיד אחד, רק אחד בכל הארץ, שאבא שלו כתב שהוא לא רוצה שבנו ילמד את התוכנית. בסוף תרבות יהודית ישראלית יוצרת מכנה משותף פשוט, מה שפעם קראו ציונות, מה שבן גוריון מדבר, מה שאחד העם מדבר. רות קלדרון צריכה לתת מדליה לנפתלי בנט. התלמידים לומדים דברים מאוד משמעותיים מכיתה ב' ועד כיתה ט' והם גם יכולים לרכוש חוויות. 60 אחוזים מבתי הספר עושים את זה. קבלת שבת או אפיית מצות, זה מדהים וזה בסדר שייקחו את זה גופים פלורליסטיים או לא פלורליסטיים".
פתיחת הדלת לזרמי יהדות נוספים היא לא צעד פשוט. יש כאן מאבק איתנים על דמותה של היהדות. התנועה הרפורמית התגאתה בכך שהיא מספקת תכנים למקצוע.
"מי שמלמד אצלנו הם המורים והם יכולים לקבל הכשרה בכל המוסדות להכשרת מורים, ממכללת הרצוג ועד בית ברל. יש לנו אלף מורים שהוכשרו למקצוע. עכשיו, כל אדם בישראל יכול להוציא לאור ספר לימוד אם הוא נכתב לפי תוכנית הלימודים. כמה אנשים יקנו אותו? תלוי באיכות הספר, יש גופים כאלה וכאלה. כל עוד תוכנית הלימודים נשמרת זה בסדר. והתכנית היא יפהפייה. הייתי בכנס מורים שהיו בו אלף מורים, כמעט כולם חילונים. אמרתי להם: בסוף המטרה שלנו היא שכשתלמיד יהיה בן 23 וילך בברלין עם חברה שלו וישמע 'ירדה השבת על בקעת גינוסר' או יראה נרות שבת, הוא יגיד: אני רוצה הביתה, הוא יזכור שיש לו לאן לחזור, שהוא קשור למשהו, שהוא לא באוויר".
ומה אתה משיב לפורום החילוני?
"יש חוק חינוך ממלכתי שמשרד החינוך מחויב אליו. בחוק כתוב שצריך ללמד על תולדות עם ישראל וארץ ישראל ותורת ישראל. זה לא מוישי וינשטוק קובע. גם בשאלות עמ"ר, שאלות שמביעות ערכים, אמרתי לכל המפמ"רים: אני דתי מתנחל, אל תיקחו את הערכים שלי. כתבתם ערכים בתוכנית הלימודים, תשאלו על זה במבחן. אם בספרות זה יחס והזדהות עם הזולת, אני רוצה את זה במבחן. אם באזרחות מדובר בזכויות הפרט, אני רוצה את זה במבחן. לא יכול להיות שאנחנו מצהירים על ערכים בתוכנית הלימודים ובסוף במבחן יש רק ידע". גם ספרי הלימוד החלו להימדד לפי השאלה אם הערכים שאמורים להיות מוטמעים בתוכנית הלימודים אכן נמצאים בהם. "זה לא ישפיע מיד, אבל זו התקדמות גדולה".
מהפך נוסף שביצע וינשטוק הוא בלימודי התנ"ך לבתי הספר הממלכתיים. "במשך השנים התנ"ך הלך ונזנח. 2.4 אחוזים מקרב התלמידים בחינוך הממלכתי אמרו שתנ"ך חשוב להם. עד השנה רק 600 תלמידים מתוך 70 אלף למדו תנ"ך כמקצוע מוגבר".
חברי ועדת המקצוע כתבו תוכנית חדשה. היא עוסקת הרבה יותר בסיפורים, בדברים הרלוונטיים לתלמידים, ועוברת על כל הפרקים שיש ללמד אותם בתנ"ך אבל באופן שבו מורה יכול להספיק ולעשות את זה ברצף. את התוכנית מלווה אתר אינטרנט שיש בו גם הקראה של פרקי התנ"ך, מילים מנחות, הצעות לשיעורים וגם תמיכה אמיתית בידע של המורים. לא מעט מאנשי המקצוע עצמם לא בקיאים מספיק בספר הספרים. וינשטוק היה משוכנע שהתוכנית, שתיכנס לפעולה בשנת הלימודים הקרובה, תיתקל בהתנגדות בקרב המורים. במקום זה היא התקבלה בחיבוק אמיץ. לפני כנס למורים לתנ"ך מכל הארץ, כסס וינשטוק ציפורניים במתח. הוא לא חשב שתהיה נוכחות מספקת של המורים. בתוך 24 שעות אזלו כל 500 הכרטיסים, מספר כפול מאלה שמשתלמים כל שנה בנושא, ועוד כ‑300 מורים רצו להצטרף אחרי שכבר לא היה מקום. "יש תסיסה של המורים לתנ"ך. השאיפה היא להחזיר אותו למקומו הראוי. זה מכנה משותף יהודי, ציוני וישראלי פשוט".
וינשטוק מחלק סופרלטיבים לאנשים שעבד איתם ומולם. את אברהם ליפשיץ הוא מכנה "אחד בדורו", ומספר שהיה לו "חצי אבא". אדם נוסף שזוכה אצלו להערכה הוא שר החינוך, נפתלי בנט, שסופג לא אחת ביקורת על כך שאינו מקדם מספיק אג'נדות לאומיות במשרד, אלא מתמקד רק בקידום המדעים המדויקים. "אני ראיתי את בנט בהכרעות מאוד קשות, גם בתרבות יהודית ישראלית וגם בתנ"ך. הוא קרא את תוכנית הלימודים ואמר: אני הולך על זה. מסביב כולם אמרו לו: יכסחו אותך, והוא התעקש ואמר: אני הולך על האמת. הוא יכול היה לעשות כמו רבים לפניו, כלומר כלום, אבל הוא הלך על שינוי אמיתי, מהותי וחד. אני חושב שקורים דברים מאוד משמעותיים במשרד גם בתחום הערכי והלימודי. מושלם? זה לא מושלם. אבל יחסית למה שאפשר לעשות זה הרבה, ולא רק במה שתחת אחריותי".
חוזר לספסלי הישיבה
מי לא מכיר את הקונצים של הבגרות בעל פה באנגלית? עוטפים את היד בתחבושת אלסטית גדולה, ומתכוננים על מונולוג שכולו סיפור על היד שנפגעה במהלך משחק כדורסל. כל התלמידים, גם אלה שקיבלו מאה, לא היו חייבים לדעת לדבר אנגלית. הם בנו על מונולוג אחד, שאותו למדו בעל פה ואותו סיפרו לבוחן. וינשטוק מבשר שכל זה נגמר. מעכשיו המחשב הוא זה שיבחן את התלמידים, ולא יתרשם מתחבושות מפוארות או מנפילה מבוימת היטב.
וינשטוק הכניס טכנולוגיה לבתי הספר, אפילו לבגרויות, אבל כדרכו, בצד השינוי וההליכה עם צו הזמן הוא חוקר את ההשפעות. הוא גם לא מתבייש להכריז שאין לו מושג לאן כל זה הולך. "העולם הולך לכיוון טכנולוגי אבל יש לזה מחירים. עשינו כמה דברים שאני חושב שהם בעלי ערך. עשינו מבחנים מקוונים. יש היום 15 אלף תלמידים שנבחנים בבגרות מקוונת ברשת. בגיאוגרפיה, למשל, הם מקבלים אזור מסוים ומתחילים לנתח אותו. בביולוגיה יש ניסוי במחשב ובהיסטוריה יש סרטון שמוליד שאלות". כל אלה הם פיילוט. חוץ מזה הוכנסו קורסים שממירים בגרות בעבודה מול המחשב לאורך השנה. "צריך לומר שאנחנו באמת בעידן של ערפל. העולם מתפתח ומתקדם ואנחנו עדיין לא יודעים מה המחירים של זה". וינשטוק מרגיע את מי שמודאג מעתידו של המורה בעידן הטכנולוגי. "גילינו שבקורסים המקוונים המורה הרבה יותר משמעותי לתלמידים החלשים".
המערכת עוברת שינויים משמעותיים בתקופה קצרה מאוד. האם המורים מסוגלים לשאת את כל זה?
"השאלה היא איך משנים שפה. 20 אחוזים מהמורים לא צריכים אותנו. הם נכנסים לכיתה וזה קורה לבד. 15‑20 אחוזים מהמורים לא יעזור כלום, לא נצליח להזיז אותם. 60 אחוזים מהמורים באו בשביל לגעת בלב של הילדים ולפעמים המערכת שוחקת אותם. התפקיד שלנו הוא לאפשר להם לעשות את זה, גם דרך חומרי הלימוד וגם דרך הבגרויות".
בתחילת השבוע אשררה הממשלה את מינויה של ד"ר מירי שליסל, שתחליף את וינשטוק בתפקיד. "מירי היא בחירה מעולה ממש, מנהלת משכמה ומעלה וכבר הוכיחה את עצמה כשהובילה שינויים משמעותיים בשדה החינוך", מחמיא וינשטוק. לאן הוא הולך מכאן? הוא עדיין איננו יודע. בשנה הקרובה נגזר עליו להיות בתקופת צינון שתרחיק אותו מכל בתי הספר בארץ. את חודש אלול הוא מתכוון לעשות באחת הישיבות, לשבת בבית המדרש וללמוד. אחר כך הכול פתוח.