בשבע מהדורה דיגיטלית

עשירי קודש

מה עושים בתקופת בין הזמנים? אפשר לרבוץ בכנרת, אפשר לשחות בבריכה ואפשר לשבת במלון ולחכות שיגיע עשירי למניין

דביר שרייבר , כ"א באב תשע"ח

בזכות החום והזעה יש יותר נוזלים בכנרת. נופש
בזכות החום והזעה יש יותר נוזלים בכנרת. נופש
צילום: הדס פרוש, פלאש 90

לכל שבת יש מוצאי שבת, ולכל שלושה שבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב יש שלושה שבועות נגדיים בין תשעה באב לא' באלול, עם אפשרות להארכה עד האחד בספטמבר במקרה של תיקו בין הלוח העברי לגרגוריאני.

אם שלושת השבועות של בין המצרים מוקדשים לדיונים אינסופיים לגבי מה מותר ומה אסור ומה ראוי ומה הזוי, בשטח ההפקר שבין תשעה באב לחודש הרחמים והסליחות כבר לא מתווכחים על שום דבר. מה עושים? יוצאים לנופש. איפה? פה יש שלוש אפשרויות.

אפשרות אחת היא להקים אוהל על שפת הכנרת ולחלק את היום לשניים: חצי מהזמן נלחמים ביתושים, צופים בטילים המשוגרים מסוריה ומזיעים את עצמנו לדעת (רק בזכות זה עוד יש קצת נוזלים בכנרת). מה עושים בחצי השני של היום? עוברים מאוהל לאוהל ומחפשים מניין למנחה.

אפשרות שנייה היא לצאת למלון, להפקיד אצל הפקיד את עתידם הכלכלי של ילדינו, ולדלג מארוחת בוקר עשירה לארוחת צהריים מושחתת. מה עושים בשאר הזמן? מסתובבים בלובי ומחפשים מניין למנחה.

האפשרות השלישית היא לצאת למלון של דתיים. היתרון הוא שיש לך מניינים למנחה ללא הגבלה. החיסרון הוא שאתה תקוע שלושה ימים עם אנשים כמוך. ואני, כידוע, אפילו את עצמי בקושי סובל, אז למה לי לסבול עוד אנשים כמוני.

אבל פעם יצא לי להתארח במלון כזה של דתיים, דווקא לא בעונה הבוערת. הגענו למלון לפנות ערב אחרי טיול, רעבים ומלוכלכים, ורגע אחרי שדרכתי בלובי זינק עליי אחד בדיוק כמוני, רק הרבה פחות מלוכלך.

"יופי שבאת", הוא הריע, "בוא, יש מנחה".

"מצוין", אמרתי, "אני רק קופץ להתקלח וכבר מצטרף".

"אתה עשירי", הוא נזף בי, "עכשיו!".

רצנו מהר אל בית הכנסת, שם ישבו ארבעה יהודים והמנקה האריתראי של המלון. עשיתי אחורה פנה לכיוון המקלחת, אבל מנחה המנחה חסם את הדרך.

"התקשרתי מהקבלה לכל החדרים", הוא בישר, "תכף יגיעו עוד שלושה".

הסבתי את תשומת ליבו לכך שלמעשה אנחנו רק שישה.

"את האריתראי נגייר עד השקיעה", הרגיע הגבאי, "שב, תתחיל קורבנות".

לא התיישבתי, כי הכיסאות היו מרופדים בתכריך בוץ וארגמן ואני הייתי מרופד בבוץ מהוואדי. חיכיתי בעמידה חצי שעה (בזמן הזה הייתי יכול אפילו לחפוף את הראש), עד שהשקיעה נקשה בחלון ושאלה מה נסגר, וגם המנקה האריתראי סיים כבר לשאוב את האבק מהשטיח.

"לא נורא", אמר האמרגן, "נתפלל ביחידות, נגיד דבר תורה ועוד עשרים דקות נעשה ערבית. כולם להישאר פה".

אחרי עשרים דקות נשארנו שם אני, הוא ועוד אחד שנרדם ולא שם לב ששניים התחמקו בחסות החשיכה והרביעי נסע לבקש מקלט מדיני באריתריאה. הגוף שלי זעק למקלחת, לכן הודעתי על פעילות שוטפת וביקשתי מהגבאי שיתקשר אליי כשיהיו תשעה. הוא ניסה לשכנע אותי שהנה, שתי דקות ויהיה מניין, אבל אני כבר רצתי במעלה המסדרון המצוחצח, מותיר אחריי שובל של חול מיוזע ומנקה אריתראי מיואש.

"התפללתם בדבקות, מה?", אמרה אשתי כשפרצתי לחדר ונעלתי את הדלת פעמיים. התחלתי להגיד שרק אני דביק, אבל בינתיים הבחור הנמרץ התקשר והודיע שיש תשעה. כלומר בבית הכנסת יש כרגע אחד, אבל ברחבי המלון יש פוטנציאל של תשעה מניינים לפחות. אמרתי שאני מתקלח חמש דקות ובא. הוא אמר שחמש דקות זה יותר מדי זמן. התפשרנו על ארבע. אחרי שתי דקות הוא התקשר ושאל מה קורה. ניתקתי, זינקתי לאמבטיה וביקשתי לא להעביר לי שיחות. כשהתחלתי להסתבן הבן שלי דפק על הדלת ואמר שהתקשרו מהקבלה ואמרו שממש עכשיו יש מניין. שטפתי את הסבון, זרקתי עליי משהו ובלי להתנגב פתחתי את הדלת, שם עמד האריתראי והתריע שאני העשירי ושלא אטפטף לו מים בדרך. רצתי במורד המסדרון כל עוד רוחי בי, זגזגתי בתוך דבוקה של סבתות חביבות שעשו את דרכן בנחת לחדר האוכל, דילגתי מעל המדרגות, התנגשתי בקירות וחסר נשימה נכנסתי לבית הכנסת, שם חיכו לי הגבאי, שני מבוגרים שהוא תפס על חם וילד אחד בן שמונה שהסכים להגיד שהוא בר מצווה.

"איפה כולם?", מלמלתי.

"בדרך", סידר לי הגבאי את הצווארון.

"אבל... אמרת...".

"אתה עשירי", הוא הרגיע אותי, "פשוט עדיין חסרים לנו הרביעי, החמישי, השישי וכל השאר. שב".

ככה חיכינו לא יודע כמה זמן, עד שמישהו הציע שנלך לארוחת הערב ושם בטח נמצא מניין. הגבאי אמר שזה רעיון מצוין, אבל השביע אותנו שנחזור מיד אחרי הארוחה ולא ניעלם בחדרים. זה היתרון הגדול במלון של דתיים – או שאתה מתפלל במניין, או שאתה מחכה למניין. דרך נהדרת להעביר את הזמן בין הזמנים.

כל צבעי הרשת

מיום ראשון אני יושב בקוצר רוח ליד הרדיו ומחכה שיגיע כבר יום חמישי. כי ביום חמישי בבוקר דב גילהר מגיש את יומן החדשות של רשת ב', ובתחילת השעה השנייה הוא מקריא פתיח, כל פעם בנושא אחר: פעם הוא תוקף את הימין, פעם את הממשלה, פעם את ראש הממשלה, פעם את חברי הכנסת של הקואליציה ופעם שוב את הימין. מגוון. וגם עוקצני. ממש סאטירה מושחזת. אומנם יש כמה צרי עין ששואלים מה לחדשות ולסאטירה ומתלוננים שזה ניצול לרעה של משאב ציבורי, אבל זה בדיוק מה שיפה בתאגיד השידור – הוא ציבורי, ולכן כולנו מממנים אותו וכל אחד יכול לשדר בו מה שהוא רוצה. בתנאי שיש לו גישה למיקרופון וקוראים לו דב גילהר.

וכה אמר מר גילהר ביום חמישי שעבר, בפתיחת השעה השנייה של יומן הבוקר: "לא, הציונות איננה גזענות, גם לא אחרי חקיקת חוק הלאום. אבל אולי הבעיה שלנו היא מונוכרומטיות – חד צבעיות. קחו למשל את דגליהן של שתי קהילות מודרות במדינה שלנו – הדרוזים והלהט"בים. דגלם של הלהט"בים כולו צבעים משגעים. האדום מסמל חיים, הכתום בריאות, הצהוב אור השמש, הירוק את הטבע, הכחול הרמוניה והסגול רוחניות. או למשל דגלם של הדרוזים, עוד אוכלוסייה מקופחת במדינת כל יהודֶיה. חמישה צבעים ססגוניים בדגלם – הלבן מסמל פיוס וטוהר, האדום גבורה ואומץ, הצהוב ידע והארה, הירוק אדמה וטבע, והכחול, תשמעו, מסמל סבלנות, סלחנות, אחווה, שמיים ומים. ואצלנו? רק תכלת. תכלת ותכלת. טוהר התכלת. על רקע לבן כמובן. אולי אם נגוון עם עוד כמה צבעים אחרים נהיה קצת יותר פתוחים וסובלניים".

אכן, מילים כדורבנות. כמה אומץ צריך כדי ללכת נגד הזרם, להתייצב ולומר דברים שאף איש תקשורת, באף ערוץ, לא מעז לומר. שהיהודים מקפחים את הדרוזים ואת הלהט"בים (הם לא יהודים?), וכמה עצוב שאנחנו תקועים עם הדגל הלאומני והחדגוני שלנו במקום לתת מקום לכל הצבעים, להיפתח, להכיל, לגוון.

האמת? צודק. גיוון הוא דבר חשוב, ואולי – סיכוי נמוך, אבל לכו תדעו – אולי פעם נזכה לגיוון אפילו בפתיחים הדעתניים של מר גילהר המואר. אם כי צריך לזכור שזה שידור ציבורי, אז מה כבר יש לגוון פה.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com