חוק הגיוס
גבהות הלב של שופטי בג"ץ

האם אי אפשר לצפות משופטי בית המשפט העליון לגלות מעט יותר התחשבות בבקשה שהגיש לבית המשפט העליון ראש הממשלה? דעה

שלמה פיוטרקובסקי , כ"ז באב תשע"ח

הדיון בבג"ץ חוק הגיוס
הדיון בבג"ץ חוק הגיוס
צילום: חזקי ברוך

כבר כשקראתי אתמול בערב את החלטת שופטי בג"ץ בנושא הארכה לחקיקת חוק גיוס חדש התגנבה ללבי תחושה חמצמצה. אבל הייתי צריך "לישון על זה לילה" בשביל להבין מה כל כך מרגיז בהחלטה הקצרה והלקונית שכתבו השופטים, כמה שורות ספורות בסך הכל.

אבל לפני החמצמצות ברשותכם חצי צעד אחורה. כבר כאשר בוטל חוק טל עליו השלום היה ברור שכל חוק שיבוטל בנושא הזה יבוטל לטובת חוק חדש שיבוא במקומו. לאורך כל פסק הדין היתה שזורה ההבנה הפשוטה שגיוס חרדים במודל הישראלי הסטנדרטי או אפילו במודל הציוני-דתי לא יקרה, בטח לא בעשורים הקרובים.

מדובר בתהליך איטי ומורכב שמבחנו יהיה במגמה הכללית. האם השינוי החוקי יביא לעלייה בשיעור המתגייסים אם לאו. מי שקורא את כל פסקי הדין מאז העתירות הראשונות נגד חוק טל מבין היטב שזה הסיפור. השאלה איננה האם יהיה הסדר ייחודי אלא מה יהיו פרטיו של אותו הסדר ייחודי.

גם אם נתעלם לרגע מהשאלה העקרונית סביב הנושא של פסילת חוקים בידי בית המשפט העליון, בכל זאת כדאי להתעכב רגע על הפוזיציה. במערכת הזו שופטי בית המשפט העליון נמצאים בעמדה מאוד נוחה. הם יכולים תמיד להסתפק בקביעה מה לא חוקתי ונדרשים רק להסביר: למה לא. הם אף פעם לא חייבים לענות על השאלה המורכבת הרבה יותר: מה כן?

יושב שופט, מנסח פסק דין של 30, 40 או 50 עמודים, מבנה משפטי-חוקתי מפואר לתלפיות שמסביר למה החוק שחוקקה הכנסת איננו חוקתי ואיננו ראוי. השופט לא חייב אפילו לרמוז למחוקקים איזה מבנה חוקי הוד רוממותו ייאות לאשר. יכול להיות גם שטוב ונכון שלא ירמוז רמזים כאלו, אבל זה לא משנה את העובדה שהפוזיציה שבה הוא עומד נוחה מאוד.

השופט, כדאי לזכור, גם משוחרר מכל כבלי אילוץ פוליטי בהקשר הזה. אין קואליציה ואין אופוזיציה, אין חוקים אחרים שהוא צריך להעביר ואין החלטות שהוא מעוניין ליישם. מבחינת השופט היושב בתיק הסוגייה העומדת בפניו מנותקת מכל הקשר חברתי-פוליטי. השופט גם לעולם לא ייאלץ להתמודד עם התוצאות של הפסיקה הזו. מלאכת ההתמודדות עם תוצאות הפסיקה מוטלת כולה על כתפיהם של הפוליטיקאים.

לאור זאת יש משהו מאוד יהיר בדרך שבה שופטי בית המשפט העליון דחו את בקשתו של ראש הממשלה לתת לו עוד שבעה חודשים כדי להשלים את חקיקתו של חוק גיוס חדש, והחליטו שהוא יסתפק בארכה של שלושה חודשים בלבד. גופה של ההחלטה כולל משפט אחד בלבד: "לאחר ששקלנו בדבר החלטנו להיענות לבקשה בחלקה ולדחות את מועד בטלותו של פרק ג'1 לחוק שירות בטחון כך שתיכנס לתוקף ביום 2.12.2018 תחת המועד שנקבע בפסק הדין".

"לאחר ששקלנו בדבר" כותבים השופטים. האם כבודם לא חושבים שראש הממשלה הוא אדם מספיק חשוב על מנת שכבודם יטריחו את עצמם לספר לו, ולו בחמישה-שישה משפטים מה בדיוק הם שקלו ואיך בדיוק הם הגיעו למסקנה הסופית? למה דווקא ה-2 בדצמבר 2018 מכל הימים בלוח השנה? האם אי אפשר לצפות משופטי בית המשפט העליון לגלות מעט יותר התחשבות בבקשה שהגיש לבית המשפט העליון ראש הממשלה?

דרך הניסוח הלקונית, קביעת התאריך הכמעט אקראי בלי שום נימוק, וחוסר הנכונות לקבל בקשה לא קשה מדי של ראש הממשלה (הרי לא מדובר בהחלטה שהתקבלה אתמול, מדובר בסוגייה שעומדת על שולחנו של בית המשפט העליון 30 שנה פחות או יותר) משדרת יהירות בלתי נתפסת. שנה וחמישה חודשים לקח מאז הדיון בבג"ץ חוק הגיוס ועד פרסום פסק הדין (שפורסם באותו מועד בגלל פרישת השופט רובינשטיין, אגב). לכנסת מוכנים שופטי בג"ץ לקצוב בסך הכל פחות משנה ושלושה חודשים לתיקון החוק. מאיפה מגיעה גבהות הלב הזו?