תותחנים דתיים. למצולמים אין קשר לסוללה בה שירת המחבר
תותחנים דתיים. למצולמים אין קשר לסוללה בה שירת המחברPhoto by Yaakov Naumi/Flash90

1. התגייסתי לצה"ל במסגרת ההסדר לפני 18 וחצי שנה לחיל התותחנים. כדרך שהיה מקובל באותם ימים וככל הידוע לי מקובל גם היום, את 8 החודשים הראשונים של השירות עשינו במסגרת סוללה שכולה, או כמעט כולה, מורכבת מבני ישיבות הסדר.

הסוללה שלנו הורכבה מקבוצה מאוד גדולה של חיילים מהישיבה בירוחם, קבוצה גדולה של חיילים מישיבת קרית שמונה, קבוצה קטנה שהגיעה מישיבת כרם ביבנה ועוד רסיסי קבוצות מישיבות שונות.

מיד עם תחילת הטירונות התברר שמי שתדריך את אימוני הספורט שלנו תהיה מדריכה, ובעגה הצה"לית "מד"סניקית". כאשר היא הגיעה פעם ראשונה היו בין החבר'ה ליחשושים בשאלה "מה פתאום מד"סניקית", אך היא מצידה הקפידה מהרגע הראשון ועד לסיום ארבעת חודשי הטירונות וקורס התותחן לעשות 2 דברים: 1. להגיע תמיד בלבוש שהולם את הקבוצה שאותה היא מדריכה. 2. לא להדגים בעצמה את התרגילים, אלא לבצע את כל ההדגמות בעזרת המפקדים שלנו. כמובן שאחרי הפעם השניה הליחשושים נפסקו והעניין הפך לחלק מהשגרה של חיי הטירונות. בסופו של דבר לטירונים אין הרבה זמן ויכולת מנטלית לחשוב יותר מדי.

רק בסיום הטירונות וקורס התותחן התברר לנו שמאחורי כל העניין היה סיפור. במפקדת הענף תכננו על פי הנוהל להוציא את הכשרת האימון הגופני שלנו, הבני"שים מידי מדריכת הספורט של הפלוגה (באותם ימים כל 3 "סוללות" טירונים בשבטה היו חלק מ"פלוגה"), ולהעביר אותה למדריך, במטרה למנוע צרות ובעיות מראש.

המדריכה לא ויתרה וטענה בתוקף שהיא תצליח להסתדר אתנו אם רק יתנו לה לנסות. התשובה שהיא קיבלה היתה משהו בסגנון: תנסי, אבל אם יגיע אלינו ציוץ אחד אנחנו נעשה מה שתוכנן. אבל היא עשתה מאמץ, הצליחה, ואף ציוץ מצידנו באמת לא הגיע.

2. ארבעת החודשים הראשונים של הכשרת לוחם בתותחנים היו מחולקים לפחות אז ל-2 חלקים. החלק הראשון עסק ברובאות בסיסית (03) ונקרא טירונות והחלק השני עסק בתותחנות בסיסית ונקרא "קורס תותחן". באמצע החלק השני נלקחו מכל אחת מסוללות הטירונים קבוצה של חיילים לכמעט שבוע של קורס נהיגה (נט"ר בלשון התותחנים) על תומ"תים ואל"פות (סוג מאוד משונה של נגמ"ש).

באותו רגע זה היה נראה משהו שהוא די צ'ופר, כי הקורס הוציא אותנו מסוללות הטירונים שלנו לשבוע של פעילות בלו"ז אחר ובאווירה קצת אחרת. עבורי כבני"ש זו היתה הפעם הראשונה שבה הייתי חלק ממסגרת צבאית שלא מורכבת כולה מחיילי הסדר. הקורס הועבר כמנהג צה"ל על ידי מדריכות, שליוו אותנו הן בחלק העיוני והן בחלק המעשי.

זו לא היתה הפעם הראשונה שכחייל נתקלתי במדריכות. כבר מראשית הטירונות, כאמור, היתה לנו מד"סניקית. בפלוגה היתה גם מש"קית חינוך פעילה מאוד שהכרנו, ומאז תחילת שלב ה"קורס תותחן" היו לנו גם מדריכות תותחנות שהעבירו שיעורים עיוניים ומעשיים.

למרות זאת, זו בהחלט היתה הפעם הראשונה שבה נתקלתי ביחס הצבאי המקובל למדריכות, והוא היה עבורי הלם תרבות. הדיונים המפורטים שנערכו בין החיילים סביבי על איכויותיהן הפיזיות של המדריכות היו דבר שפשוט לא הכרתי ולא האמנתי שקיים בעולם. התחושה היתה של גועל ושל רצון לחזור מהר ככל הניתן למסגרת הסוללה שלי, שבה מעולם לא שמעתי דיבורים מהסוג הזה. יחד עם עוד חבר ניסינו גם לעשות מאמץ שלפחות לידינו לא ישמעו דיבורים בסגנון. ההצלחה היתה חלקית מאוד מאוד...

3. סוללת ההסדר התפזרה כנהוג לאחר שמונה חודשים, השירות הסדיר הסתיים, שנים לא מעטות עברו עלינו במילואים כולל מלחמה אחת בדרך (מלחמת לבנון השניה) ולפני כשנתיים פחות או יותר גדוד המילואים שבו שירתתי התפרק. ברגע הזה התברר שקורס הנהיגה שיצאתי אליו בסדיר היה לא צ'ופר כי אם טרגדיה. בעוד כמעט כל חברי סיימו את קריירת המילואים שלהם ברגע הזה, סחבק גילה שהוא עובר גדוד ומשמש נהג נגמ"ש במחלקת הסיור של גדודו החדש.

גם בשירותי הסדיר וגם בשירות המילואים שלי תמיד היו כמה בנות בסביבה, אבל זה כמעט אף פעם לא היה משמעותי. רק בשלב הזה, כשאני כבר מילואימניק קשיש למדי במושגים צבאיים נתקלתי לראשונה באופן אישי במציאות של מסגרות צבאיות קרביות שבהן יש גם חייליות וקצינות כחלק אינטגרלי מהמסגרת.

למוד ניסיון העבר חששתי מאוד מהסיטואציה. אולם, מהר מאוד התברר לי שהעסק הרבה פחות מורכב משחששתי. מתברר שיש פער עצום בין חיילים סדירים שטופי הורמונים בני 18-19 למילואימניקים יגעים נשואים ובעלי משפחות. העולם כולו נראה אחרת וגם הנושא הזה.

4. אז מה המסקנה שלי מכל הסיפורים הללו? יש לי לפחות 3 מסקנות, ואתם בהחלט מוזמנים להציע עוד. הראשונה היא שפערי התרבות בין חיילי ההסדר לקבוצות אחרות קיימים, והניסיון להציג דווקא את חיילי ההסדר כצד שמחפיץ נשים ומבזה נשים הוא פשוט שקר. יש החפצה שלא כרוכה בהסבת הראש, והיא גרועה פי אלף מלסובב את הראש.

השניה היא שאין קשר הכרחי בין מה שקורה וצריך לקרות בצבא הסדיר לבין מה שניתן לכנות "החיים" ובמובן הזה אפילו המילואים הם חלק מ"החיים". יש משהו במסגרת הצבאית של בני 18-19 שיוצר בעיה מובנית ולכן מביא גם לסיטואציות בעייתיות. צריך להכיר בזה וללמוד להתמודד עם זה. להכחיש את זה לא יעזור.

השלישית היא שבכל הנוגע להליכותיהם של חיילי הסדר ומדריכות הנושא המרכזי הוא שכל ישר מכל הצדדים. כשיש שכל ישר את כל הבעיות אפשר לפתור וכשאין שכל ישר אז הכל מסתבך לאין קץ. אי אפשר ללמד שכל ישר ובכל זאת אפשר לצפות שהוא יופעל.