בשבע מהדורה דיגיטלית

יש"ע לייט

כשזה נוגע לנותני שירות, גם היישוב הנינוח בו אני גרה נכנס לקטגוריית ההתנחלויות

ד"ר חנה קטן , כ"ח באב תשע"ח

מולידים ילדים לעתיד ורוד
מולידים ילדים לעתיד ורוד
איור: עדי דוד

לעיתים נוקף אותי ליבי על שאנחנו גרים ביש"ע 'לייט'. אמנם יש למקום האהוב שהוא ביתי זכויות ראשונים – מבוא חורון הוא הוותיק מבין יישובי בנימין, אבל עדיין.

חוששני שהביקוש הרב לדירות ביישוב מצד זוגות צעירים וצעירים פחות אינו נובע מרצון לחיי שליחות של יישוב ארץ ישראל. פשוט – זהו גן עדן כפרי-חקלאי-תורני במיקום מעולה בין ירושלים לתל-אביב, והמחירים תואמים את איכות החיים הפסטורלית שהוא מציע.

נכלמת, לאחר מאה ועשרים, אגיע נטולת זכויות לעולם שכולו טוב. לכל הפחות לו הייתי מתגוררת בגרעין תורני, מרעיפה אהבה וחיוכים על שכנים שעולמם שונה משלי. אבל פה אין לא שליחות רוחנית ולא שליחות של יישוב הארץ. באתי בידיים ריקות.

ובכל זאת, יש שחושבים שאני ראויה לתואר מתנחלת. סיוון רהב-מאיר המיוחדת מזמינה אותי לאולפן הטלוויזיה שבנווה אילן בשלהי הערב כדי לייצג את נשות 'שוברות שוויון', והיא מבטיחה לי מונית מהבית. חשוב לי להשפיע, ויש לי מה לומר בנושא הפמיניזם (כמו בכל נושא כמעט...), אז לאחר לבטים והתייעצות עם החכם באדם (בעלי), אני מחליטה ללכת על זה. מדובר על נסיעה של רבע שעה מהבית, ממש קל"ב. מהאולפן מודיעים לי שהמונית בדרך, ואני ממתינה. הזמן עובר, ופתאום אני שמה לב שבנייד שלי ממתינות עשר שיחות שלא נענו. אני מתקשרת, והאיש באולפן מודיע לי: "דוקטור, המונית לא מוכנה להגיע למבוא חורון. הוא יאסוף אותך בשמחה ממודיעין או מלטרון או מנוף איילון הסמוכה, העיקר – לא בשטחים!". מבוא חורון, שלוש דקות מפארק קנדה, זה "השטחים"! אשריי שזכיתי לכך. שמחה להיות חלק מהברנז'ה הטובה הזו... ולגופו של עניין – חברתי, ח"כ שולי מועלם-רפאלי, הביאה לקדמת הבמה את הדיון באפליה הבוטה בשירות של בעלי עסקים בין ערי ישראל לערי יו"ש. היא תובעת חקיקה שקופה ושוויונית, כששוט התביעה יוטל על כל בעל עסק שינהג איפה ואיפה.

לבחור בין שמלה למכנסיים

חלק מילדיי נשבו בקסמיה של השליחות באחת הערים החילוניות ביותר. מציאות חייהם היא קופסת הפתעות ואתגרים ללא תחתית. אבל הם באים לא רק כדי לעשות. הם באים גם פשוט כדי להיות. לחוות את האחר. לכבד את עולמו ולקבל ממנו מתנות יקרות וגם להרעיף עליו, אף אם הכלים עדיין לא בשלים. העיקר הוא שאנשי הגרעין לא מפחדים מדרך ארוכה. דוגמה להפתעות שבכל יום: באחד הגנים הגיע לגן ילד ובידו תיק עם בגדים להחלפה. לפני שאמו נפרדה ממנו, היא ביקשה מהגננת לשים לב שבתיק יש גם שמלה וגם מכנסיים, והילד יבחר מה מתאים לו היום. לעיני הגננת המבולבלת היא מנופפת לשלום לבנה אהובה: יום נעים, אבא'לה! יש סיכוי שילד זה יונחה לשחק עם בובות ופחות עם מכוניות וחיילים. וכך, לאחר גידול של שנים במעבדה על מצע פוסט-מודרני של זהות מטושטשת וא-מגדרית, הוא יהפוך לבובה שתבקש ליטול חלק במחאות השלום כביטוי לנפש המעודנת והאנטי-מיליטנטית שלו.

ברוח זו ביקש עד לאחרונה מסמך היוהל"ם לעצב את חיילי צה"ל: הוא טען כי החלוקה לנשים וגברים מקבעת את בני האדם בתבניות לא מתאימות, ומהווה בסיס לא יעיל לניהול המשאב האנושי ולמיצויו. לאחר מאבק ממושך של גורמים שונים ירד המסמך הזה מאתר צה"ל. ברוך שפטרנו מעולו של זה.

מולידים ילדים לעתיד ורוד

באחד מימות הקיץ הארוכים והמהבילים, התיישבה כרסה ההריונית של בתי בגינה עם כמה מילדיה. הם התבייתו סביב נדנדה אחת והתנדנדו לפי התור, ולידם התנדנדה ילדונת, כשאביה, אמה ושני סביה סובבים סביבה. אביה נדנד אותה קלות, ולאחר מבט ארוך על החבורה הקולנית שלצידם, 'לחש' לה בקול: "לָךְ תמיד יהיה מקום על הנדנדה. רק את שלי...". נכדתי בת השלוש לא נשארה חייבת. היא הישירה מבט תכול אל האב ואמרה: "ולי יש את אח שלי ואחות שלי ועוד אח שלי ועוד אחות שלי...". לא נותר לו אלא לכבוש עיניים נדהמות בחצץ המרצף את מתחם הנדנדות. אבל האמת היא שרק מיעוט קולני פועל נגד הגרעינים האלו. מיעוט שמביע את עצמו ברהיטות ובנחישות, אבל אם נתבונן לתוך הלבן שבעיניו - נמצא שם המון המון פחד. כי רק מה שנוגע לי, עלול לאיים עליי.

כשכיהנתי כחברת הוועדה הלאומית לדמוגרפיה, ועדה שהקים בן גוריון כדי להגות בדרכים להרחבת העם היהודי, הובאו מחקרים על כך שרוב הזוגות שמגיעים לשנותיהם הכסופות מצטערים שלא היה להם לפחות עוד ילד אחד. התופעה חוצה מגזרים, והיא בגדר חוכמה שלאחר מעשה. אחד מגדולי מומחי הפריון שח פעם ברגע של גילוי לב, בהתבוננות השמורה לכסופי שיער: "לו את כל האנרגיות המושקעות עתה בנכדים יכולתי להעניק לילדים שלי, לו רק היה לי פנאי ופניות נפשית לעצור את רכבת ההרים של הפרנסה ולהאט את צעדיי במרוץ החיים הסוער, הייתי אז עושה אחרת".

והיום, מסתבר שהרוב החילוני דווקא שמח להעניק אחים לילדיו. בעשר השנים האחרונות חל זינוק עצום במספר הלידות היהודיות השנתיות - מ-80,000 ל-140,000 לידות לשנה, כשעיקר השינוי נזקף לזכות העלייה בפריון של האוכלוסייה היהודית-חילונית. השד הדמוגרפי כבר מת: הפריון היהודי הוא 3.2 ילדים בממוצע למשפחה יהודית בארץ, ורק 3.1 אצל בני דודינו. וזוהי רק ההתחלה. גם הציבור החילוני מבין שבטוב העולם נידון, ושכדאי להביא ילדים לעולם שבו מצפה להם עתיד ורוד.

העתידנים צופים שבטווח של חמישים השנים הבאות יגדלו הילדים הללו להיות מבוגרים גבוהים יותר, גמישים יותר, עם ריאות חזקות יותר, ומוחות שיוכלו להתחבר למכונות לשם האצת החשיבה. הם יוכלו לאחסן את זיכרון המוח על דיסק ולהעבירו לזולתם, ואולי גם לקרוא כך מחשבות. העור ייראה כעור של זיקית, כך שיוכלו להביע דרכו רגשות, והוא יישאר צעיר לנצח, והעיקר – תוחלת החיים תתארך באופן משמעותי. כך בגיל 100 אהיה סבתא רבה-רבה-רבה מאוד, עם עור חלק כשל תינוק ומוח שעובד בטורבו. אצליח לזכור את שמותיהם של כל הצאצאים לרבבותיהם, ואשאף אוויר הרים של ארץ הקודש מלוא ריאותיי, וכל עצמותיי הגמישות תאמרנה שירה. בעזרת ה' יתברך.

לתגובות: drchana2@gmail.com