בשבע מהדורה דיגיטלית

חברי נפש

נשים שמתמודדות עם בעיה נפשית של בן הזוג מספרות על חוסר האונים בתחילת הדרך ועל האפשרות לצמוח ולחיות יחד לצד הקושי

הדר תאנה , כ"ח באב תשע"ח | עודכן: 23:34

דיכאון
דיכאון
צילום: אייסטוק

כשדניאל הכירה את יאיר (השמות בדויים, ה"ת) היא האמינה שיידרשו להם שבועות ספורים בלבד עד שיחליטו על חתונה. הכריזמה והרגישות שלו הפתיעו אותה לטובה.

הוא גם דאג לכל מחסורה והביע תמיד נכונות למלא את צרכיה. יאיר היה מטובי הבחורים בישיבה, והיא לא ביקשה לעצמה יותר מזה. גם העובדה שדניאל חצתה כבר את גיל 30 תרמה לדחיפות שבה ניגשה לנושא הנישואין.

"התחתנו באולם יפה עם הרבה מוזמנים", היא משחזרת. "הרגשתי בעננים, ואני חושבת שגם הוא הרגיש כמוני. התחושה באוויר הייתה שסוף-סוף זה קרה. הנה, גם דניאל מצאה. הבחורה שציפו שתתחתן בגיל 19 מתחתנת אחרי למעלה מתריסר שנים של דייטים כושלים. אומנם באיחור, אבל העיקר שהיא מצאה.

"בי הייתה ודאות גמורה בקשר ליאיר. ראיתי איך הוא התייחס אליי בפגישות ואהבתי את זה. הוא דאג שיהיה לי חם, שיהיה לי נוח, היה קשוב ומסור מאוד. אחרי כל הבחורים המרוכזים בעצמם, יאיר היה משב רוח מרענן מאין כמותו, והייתי בטוחה בקשר כשהתחתנו".

מקלחת בחושך במים קרים

את מה שקרה אחרי החתונה מתארת דניאל כשידוד מערכות. "הכול הגיע מהר. נכנסתי להיריון מהר, ודי מהר גם הבנתי שלא הכול יהיה ורוד. כבר בשבוע הראשון לנישואינו הבנתי שליאיר יש איזושהי בעיה, אבל לא ידעתי לקרוא לה בשם, וגם הייתי עדיין על ענן, כך שקיוויתי שזה ייעלם או יסתדר מעצמו".

מה הבעיה שאת מבחינה בה?

"הבעיה העיקרית שהבחנתי בה הייתה חסכנות יתר שהפתיעה אותי מאוד. מאדם משקיען ונדיב שהשאיר תשר יפה למלצרים, יאיר הפך להיות חסכן ברמה קיצונית, סגפן שמחפש רק להצטמצם עוד ועוד. הוא למשל לא הסכים להרתיח מים בקומקום יותר מפעמיים ביום כי טען שהחשמל יקר. מאותה סיבה לא הדליק דוד חימום ולכן לא התקלח ימים שלמים או שהתקלח בכפור אימים. כשטענתי שזה מוגזם, הוא ביטל את דבריי בתואנה שאני חומרנית מדי ושאפשר בקלות להסתדר בלי. הגישה שלו כלפי כסף הייתה שהוא מוביל להשחתה, להתמכרות. היה לזה כיסוי אידיאולוגי – הוא הרבה להגיד שהתרבות המערבית גורמת לפינוק יתר וצריך להרגיל את הגוף להסתפקות במועט".

אלו טענות שאפשר למצוא בהן היגיון. ניסית ללכת בעקבותיו?

דניאל שוללת בביטחון את הלך המחשבה שהוביל את בעלה. "כבר מההתחלה הבנתי שיש כאן אובססיה שנתמכת בטיעונים אידיאולוגיים ותו לא. אי אפשר היה לשכנע אותו בשום צורה. כדי לצאת לקניון הייתי צריכה להתריע הרבה-הרבה קודם, להכין אותו לאפשרות שאבזבז כסף. קנייה של יותר מ-100 שקלים הצריכה משא ומתן ארוך ומתיש, שלפעמים היה נגמר בכי רע עבורי. הוויכוחים האלה כילו את כוחותיי. באיזשהו שלב הפסקתי להתווכח והייתי קונה לעצמי מעדן פה ושם בחשאי, אחרי שהוא היה יוצא לעבודה. מובן שכרטיס אשראי לא היה לי. הוא היה מחליט כמה כסף מגיע לי באותו שבוע, ואם לא חסכתי כיאות - הוא היה מפחית במידה לא פרופורציונלית מהסכום השבועי".

חשבת שאולי הוא חוסך לטובת עתידכם?

"לא. האבסורד היה שאני עבדתי והרווחתי יפה, וגם הוא. היה לנו חשבון בנק מנופח מאוד, שהספיק לנו להרבה יותר מהרמה שבה חיינו. יכולנו לחיות בבית יפה, ברווח ובכל טוב, אבל הוא התנגד לרעיון הזה בזעם אדיר. צריך להבין שמדובר במשהו לא רציונלי, ולכן קשה להבין את זה בכלים רציונליים. זה לא הגיוני שאדם שיכול להרשות לעצמו ג'יפ, מתקלח בחושך כדי לחסוך את העלות המצחיקה של הפלורוסנט. יש פה חרדה עצומה סביב כסף שבכלל לא מתחשבת בנתונים של המציאות".

מה עשית כשזיהית את הבעיה? פנית לעזרה?

על פניה של דניאל חולפת עננה קלה. "בחודשים הראשונים לנישואים מאוד התביישתי במצב שלנו, והאשמתי את עצמי שמיהרתי מדי להחליט להתחתן. גם כעסתי על עצמי שאני לא הולכת ושמה לזה סוף. מצד שני, האפשרות להתגרש ולחזור שוב למעגל הרווקות, הפעם כגרושה עם ילדה, נראתה לי כמו סוף החיים ממש. הרי כרווקה עברתי מדורי גיהינום עד שהתחתנתי, אז כגרושה פלוס?! וחוץ מזה, הידיעה שבתי תצטרך לשהות איתו לבד, בלי עזרתי, ימים ושעות ארוכים, העבירה אותי על דעתי. הבטן שלי התהפכה רק מהמחשבה שהאובססיה שלו תגרום לה למצוקה, ואפילו הקלה ביותר.

"כדי שלא ידעו מה עובר עלינו בבית, האסטרטגיה שלי הייתה להימנע. גיליתי באותם ימים כמה אני יכולה להיות יצירתית ומשכנעת כשההורים שלי 'איימו' להגיע לבקר. כמה אפשר לנתק מגע עד למינימום כדי לא להתבייש. פחדתי שיגלו מה אני עוברת. שיסתכלו במבטים מלאי אכזבה ורחמים וינסו להתערב ולייעץ לי לעזוב לאלתר".

ההסתרה גובה מחיר כבד. חשבתם על טיפול באיזשהו שלב?

"בשלב מסוים הרגשתי שחציתי סף מאוד גבוה. זה היה כשהייתי בשלב מתקדם בהיריון ורבנו שוב על דברים אלמנטריים שעולים פחות משלושים שקלים. באותה תקופה, כשאני על סף ייאוש מהנישואים, שמעתי על עמותת 'ערך' שפעלה לסייע למתמודדים עם OCD. מפה לשם, הגענו לטיפול. לימדו אותנו שם שאובססיות מקורן בחרדה לא-מודעת מאיבוד שליטה. אלו חרדות לא מטופלות, שמקורן בחוויות ראשוניות, ואם יש טריגר חזק - הן מופיעות בצורה אובססיבית. האובססיה יכולה להיות סביב כל דבר - מהחרדה המוכרת לניקיון ועד לחרדות פחות מוכרות, כמו חרדה מאיבוד שליטה בשינה או סביב שאלות אמוניות".

כיום חיים דניאל ויאיר יחד, אחרי הליך טיפולי משמעותי. דניאל מספרת על השינוי שחל בחייהם המשותפים: "היום יש הפחתה ניכרת ברמת האובססיות. בעלי נעשה מתון יותר בכל הנוגע לבזבוז כסף. הוא עדיין לא מוציא מאה שקל סתם", היא צוחקת, "אבל הוא מצליח לתפוס את עצמו כשהוא מתחיל להגזים – ועוצר".

מה את מייעצת לאישה במצבך?

"אני יכולה להגיד שצריך הרבה סבלנות. לא להיכנע לאובססיה, לא להיות נקייה כמוהו או חסכנית כמוהו, כי זה לא עוזר, זה רק מעצים את התסכול. לקיים אורח חיים שפוי, ולא להתפשר על איכות חיים ירודה. ומצד שני, יכולה להצטבר הרבה מרירות כשרואים שאי אפשר לשנות את האדם שמולך ושכל ניסיונות הדיבור, ואפילו ברוך ובעדינות המרביים, מסתיימים בחומה בצורה ועקשנית. אז צריך לשמור על השפיות שלך, להיזהר שלא להישאב למחשבות שליליות ופסימיות של 'למה זה קרה לי?' או 'למה אני צריכה את זה?', לא להיכנס לדיכאון בגלל האין מוצא שבעניין. תמיד יש מוצא, השאלה היא רק כמה זמן לוקח עד שמגיעים לטיפול הנכון ומתי עולים על הגל לחיים מאוזנים".

בין אלימות לטורדנות

סיפורה של דניאל נוגע בעצבים החשופים של בני זוג המתמודדים עם בעיה נפשית כזו או אחרת על הרצף הקליני של בני זוגם. ההפרעה שעימה התמודד בעלה של דניאל פוגעת באחוז אחד לפחות באוכלוסייה, ומוכרת כהפרעה טורדנית-כפייתית (OCD), הנקראת בעברית גם 'טירדון'.

גדעון פיין עוסק בסינדרום של ההפרעה הטורדנית כבר עשור. בעבר הקים את עמותת 'ערך' שנועדה לשפוך אור על הצדדים הפחות מוכרים בהפרעה, וכיום הוא מטפל בעצמו במתמודדים עם OCD, בעיקר בפלח הדתי-לאומי והחרדי. המורכבות של ההפרעה, הוא מסביר, משתרעת על פני שטחי חיים נרחבים, ואינה מסתכמת בחרדה סביב ניקיון או בשאלה אם נעלתי את הבית או לא. "ה-OCD יכול להיאחז בכל דבר", טוען פיין, "כל תחום שעולה על הדעת. משאלות באמונה ועד לתהיות נוקבות בקשר לזוגיות".

מה אתה ממליץ לאישה שנשואה לאדם שקשה לו להודות שהוא סובל מ-OCD?

"ההפרעה הזו פוגעת במרחב האישי והזוגי בהכרח, לא ניתן להתעלם מזה. האישה צריכה תמיכה במצב כזה, ולפעמים תפקידה הוא להטיל וטו, לבוא אליו בדרישה שיעשה משהו עם עצמו, כי אחרת בלתי אפשרי לחיות. לבת הזוג יש הרבה פעמים חלק נכבד בתהליך, אם זה על-ידי תמיכה בצעדים שהמטופל עושה בדרך להחלמה, ואם זה בכך שהיא שותפה ממש לטיפול עצמו.

"הרבה פעמים האישה עצמה מגיעה לבד לטיפול כדי להבין איך להתמודד בצורה מיטבית עם המצב, וזה חשוב כי בן הזוג בהחלט זקוק לתמיכה רצינית לאורך כל התהליך, אי אפשר להקל ראש בכך.

"חשוב לדעת שעל-ידי טיפול נכון אפשר להפחית את האובססיה למינימום ממש", הוא מרגיע. "נכון, הנטייה תישאר, היא כרונית, ויהיה צורך יהיה להימנע מ'טריגרים' נפיצים שעלולים להביא את האדם אל הקצה, אבל אפשר להגיע למצב שההפרעה לא תשפיע בכלל".

בסיפור של דניאל מתואר אדם שאובססיבי לכסף. מה ההבדל בין זה לבין בן זוג שהוא אלים כלכלית?

"זה סיפור אחר לגמרי. אדם אלים כלכלית הוא אדם שאלים מטבעו, וזה יכול להתבטא באלימות פיזית, רגשית, כלכלית ומילולית. במקרה של אלימות כלכלית, בן הזוג האלים מבקש לשלוט באשתו על ידי שליטה מלאה בכסף ובמשאבים. לעומת זאת, אדם עם הפרעה טורדנית ביחס לכסף יהיה מאוד קפדן - אבל בלי כל כוונה לעשות רע. הוא נוקשה ומתוח, אבל הוא לא מתכוון להעניש או לבקש עליונות ושליטה על בת הזוג. אלו דברים עדינים שכדאי לברר אותם בטיפול".

טל ברגמן, פסיכיאטרית ראשית במשרד הבריאות, מתייחסת להיבטים הזוגיים והמשפחתיים הכרוכים בהתמודדות נפשית. "כל מחלה נפשית נעה על הספקטרום. התצורה שבה מתבטאת המחלה קשורה בקשר הדוק לניסיון החיים האישי של המטופל ולחוויות שלו. ההשלכות המשפחתיות קשורות בפן הכלכלי כמו גם בפן הזוגי. אם אנחנו מדברים על מטופל שהיכולת התפקודית שלו נפגעת, או על ימים שאדם מגיע לאשפוזים ולא יכול להגיע לעבודה, או שהוא בתקופות של אחרי אשפוז – ודאי שההשפעה הכלכלית היא ידועה ומוכרת. ההתמודדות היא בכל ממד וממד בחיים, כמו בכל מחלה כרונית".

סיפורה של יפעת מצטרף לסיפורים המעודדים על זוגיות שצולחת אתגרים נפשיים. יפעת נשואה מזה שש שנים לאמציה (השמות בדויים), המאובחן מגיל 17 עם הפרעה דו-קוטבית (המוכרת גם כ'מאניה-דיפרסיה'). לדבריה, ההפרעה משמעה "לחיות עם תדר גבוה", מה שמצריך תכנון של סדרי עדיפויות והתחשבות סדרתית במצב הרגשי, אבל אפשר לחיות איתה חיים מלאים ללא כל ספק, היא מדגישה.

"הכרנו באתר היכרויות דתי ידוע", היא מספרת. "הוא עניין אותי כבר מההתחלה. היה בו צד רוחני מפותח ופתיחות שלא אפיינה את הדתי הקלאסי, והוא גם היה רחב אופקים, ואלו היו הדברים שחיפשתי.

"באיזשהו שלב, אחרי כמה פגישות לא שגרתיות, אמרתי לו שהוא קצת משוגע. בדייט הראשון הוא לקח אותי לעבודה שלו, ובדייט השני השאיר אותי לבד למשך כמה שעות טובות. הוא טען להגנתו שדווקא איתי השתדל להיות רגוע", היא צוחקת. "אני התלבטתי, כי היה משהו מוזר בהתנהגות שלו, אבל היו לנו שיחות מאוד טובות בין לבין. בפגישה השלישית הוא סיפר לי שהוא מאובחן. לא השתמש במילה 'חולה'. בכנות, זה הלחיץ אותי. רציתי לדעת מה זה אומר ואיך ייראו החיים עם זה. כשדיברתי עם ההורים שלי, שהם עצמם מטפלים בשיטות הוליסטיות, זה הבהיל גם אותם. הם נרגעו אחרי שהכירו אותו וראו איך הוא מתמודד. הם סמכו על האינטואיציה שלי.

"לא שיתפתי חברות. זה פרט שאם את משתפת בו את הסביבה, הם לא יבינו למה שתכניסי ראש בריא למיטה חולה. ידעתי שיש פה רקע מאתגר, אבל אמרתי לעצמי שלכל אחד יש החבילה שלו, ועד שאני מוצאת חיבור עם מישהו, לא כל-כך מהר אני מוותרת".

יפעת ואמציה נישאו, ועם הצלילה לחיים המשותפים נחשפה יפעת למשמעויות היומיומיות של ההפרעה הנפשית של בעלה. "ממש אחרי החתונה הייתה לו תקופה מאוד טובה, אבל אחרי כמה זמן הוא חזר לדפוסים שלו. הלחץ בעבודה גם גרם לו לדיכאון. בהתחלה היו ימים שלמים שהוא התכנס במיטה בלי יכולת לתפקד. לא ידעתי מה לעשות עם זה וניסיתי לעודד אותו, לשמח. בדיעבד אני מבינה שזה לא היה מתאים. הוא היה צריך לצלול כדי לצאת בחזרה. כשהוא למד להכיר את המצבים האלו, הוא למד להגיד לי מתי הוא רוצה שאני לא אעשה שום דבר. היום אני תומכת בו בכל מיני דרכים: להגיד לו שאני איתו, לחבק, להתאזר בהרבה סבלנות".

יפעת ואמציה למדו כיצד לחיות זה עם זה ועם המאניה-דיפרסיה שמלווה את שגרת חייהם, ויפעת מספרת על התקדמות. "מאז החתונה זה הלך והשתפר. הימים של הקושי וההתחפרות הפכו לשעות בודדות. היום הוא כבר יכול להיכנס למצב כזה ולצאת ממנו ממש מהר. אני חושבת שזה קשור לזה שהחיים שלנו מותאמים ויש לו את התמיכה ממני".

מה זה אומר שהחיים מותאמים?

"זה אומר שלא מגיעים למצב של 'סיר לחץ'. התנאים מסביב מאוד משפיעים עליו, לסביבה יש תפקיד מכריע. לכן בחרנו בחיים רגועים שיש בהם מידה מופחתת של לחץ. אנחנו חיים במקום שקט ומרוחק, שיש בו פתיחות דתית והרבה טבע ומרחבים. זה משרה שלווה ורוגע שמשפיעים על הנפש.

"שנינו עוסקים בענף יצירתי ואנחנו עצמאיים. להיות עצמאי זה מצד אחד חוסר איזון, אבל מצד שני גם הרבה בחירה חופשית. גם בפן ההלכתי הוא הוריד את הלחץ הדתי הנוקשה, וזה אחרי שבתקופת ההסדר הוא למד תורה בהתמדה קיצונית, כמעט בלי לישון.

"אני מכילה אותו גם כשהוא מגלה חוסר טאקט וחושף דברים אישיים בפומבי. הוא יכול לדבר על המחלה בגלוי, ואילו אני בן אדם הרבה יותר פרטי שקשה לו החשיפה. אני יכולה להבין שאותו זה מרפא, בעיקר כשאחרים מתייעצים איתו ומשתפים אותו בקשיים רגשיים ונפשיים משלהם, ולכן אני מבליגה על הצורך שלי בפרטיות. החשיפה גם מאפשרת לאנשים אחרים לתמוך, וככה המעטפת הופכת גדולה יותר וזה מקל".

בעיה שכיחה, אך לא מדוברת

מצבן המורכב של נשים החיות לצד פגוע נפש מעורר את השאלה אם להישאר במערכת הזוגית או לא. הסוגיה שמרחפת כל הזמן באוויר היא אם המצב הוא בר-חלוף או תמידי. כמו כן עליהן להבין מה כרוך בבחירה להישאר - האם המשמעות היא חשש תמידי מהתפרצות פתאומית? האם ניתן לקיים כך חיים רגילים ושמחים?

ענת שליו, עובדת סוציאלית האחראית על מרכזי המשפחות בבתי החולים הפסיכיאטריים בארץ, סבורה שמדובר בנושא מורכב עם השלכות רבות, אך לא חסר תקווה. "ברור שהתמודדות עם מחלה מקשה על הזוגיות, בטח בשלביה הראשונים. אלו דברים שעלולים להוות משבר, ומובן שמחלה נפשית דורשת תוספת כוחות נפש ומשאבים.

"בשונה ממחלות אחרות, מחלה פסיכיאטרית משפיעה על תקשורת בסיסית ועל תפקודים אלמנטריים שהם הבסיס בזוגיות. אם כל החלק הרגשי והקוגניטיבי של החולה מושפע ברמה גבוהה מההפרעה, קשה מאוד לבודד אותו מתוך המערכת הזוגית. אם אדם מגיב בתקיפות ובאימפולסיביות כלפי בן הזוג, אין לאחרון דרך לדעת אם זה בגלל שהוא פחות אוהב או מכבד אותו, או שזה בגלל ההפרעה. אלו התנהגויות שקשורות לחיי היום-יום שלנו, ולכן זה מעמיס נפשית על בן או בת הזוג, שלפעמים גם מרגישים אחריות למצב. אם הם לא מפרשים נכון את הסימנים של המחלה, או אם הם לא מודעים לה בכלל - הם יכולים להתערער ולהיכנס לספק לגבי הקשר עצמו. פה אנשי מקצוע יכולים לסייע מאוד. התפקיד שלהם הוא להסביר לבן הזוג שהמחשבה הטורדנית לא קשורה, למשל, לאיך שהבית באמת נראה, אלא לשינוי ביוכימי במוח, שקשה לחולה לשלוט בו והוא צריך עזרה בזה".

מה דעתך על עירוב המשפחה בתהליך? הם כדאי להיחשף או שעדיף להמתין עם זה?

"אני חושבת שכל הנושא הזה צריך להיות פתוח, כמו כל בעיה אחרת. מצד שני, אנחנו לא יכולים להתעלם מהעובדה שאנשים חיים בקהילה, והסטיגמה החברתית כלפי 'מתמודדים' מופנמת ומחלחלת. התהליך הטיפולי מתחיל בידיעה של המשפחה שהתמודדות נפשית היא משהו מאוד שכיח היום, גם אם לא מדובר. אנשים מפחדים מתגובות החברה, אבל זאת יכולה להיות השכנה או ההוא מהמכולת שמתמודדים בדיוק עם אותו דבר.

"אני יוצאת מנקודת הנחה שהמשפחה היא מקור תמיכה למתמודד. הדבר האידיאלי הוא לשתף את כל בני המשפחה כדי שהם יהיו שותפים במסע הזה וידעו מה זה אומר, יבינו את ההשלכות של המחלה ויצעדו עם המתמודד יד ביד. הם יכולים גם לעזור בחיפוש אחר המטפל או המטפלת הכי טובים ולהקל ברמה הפרקטית. יש משפחות שבהן זה יכול להקשות, אם יש למשל הרבה לחץ משפחתי סביב נושא הבריאות, אבל רוב המשפחות תומכות ותורמות לתהליך. ה'יציאה מהארון' צריכה להיות לפי הצרכים של האנשים, אם היא משרתת אותם באותו שלב. הכלל הוא להיות מתואם עם הקצב של המתמודד הספציפי והמשפחה הספציפית".

איך מקבלים כוחות בזמנים כאלו? מה את מייעצת לזוג שחווה משבר כזה?

"עשיתי בעבר מחקר על בני ובנות זוג שמתמודדים עם הפרעה נפשית, וגיליתי שהתמודדות כזאת יכולה לחבר ביניהם ולהצמיח אותם. זה אתגר לזוגיות שמי שצולח אותו מגלה בעצמו כוחות נפש שלא ידע עליהם, תוספת רגישות לזולת ואמפתיה כלפי סובלים אחרים.

"הזוג גם עובר תהליך של שינוי סדרי עדיפויות. פתאום, לעומת הבריאות, כל הדברים הקטנים של החיים נראים אחרת. אם בן הזוג מרגיש יותר טוב וכבר לא כל כך בדיכאון - אז לא אכפת לי שהצ'ק מהבנק חזר, שהילד מתלונן, שפשלות קטנות קורות. אני יודע להעריך חוויה של שמחה. כמו כל זוג שמתמודד ביחד עם בעיית בריאות - יש פה פוטנציאל במובן של להעריך את החיים יותר.

"25 שנה אני מלווה משפחות, וכשאני שואלת אותם אם הם קיבלו משהו מהמצב הזה, כמעט כולם אומרים 'עדיף שזה לא היה קורה'. מצד שני, הם מודים שבלי ההתמודדות הזאת שום דבר לא היה מכריח אותם להיות מחויבים כל כך זה לזו ולהעריך את החיים. העניין הוא לדעת להפיק את המקסימום מהמצב אם כבר אנחנו נתונים בו.

"עוד דבר הוא להתחבר למשאבים: ליצור קשרים עם אנשים שבאותו מצב או שהיו פעם במצב הזה. זו קהילה ממש גדולה. עכשיו למשל אנחנו פותחים קבוצה חדשה בבי"ח 'מעייני הישועה' לציבור החרדי, ויש לכך ביקוש רחב. כל אחד חושב שזה קורה רק לו או לעוד שניים-שלושה, אבל המספרים הם גדולים, ואנשים רוצים להיעזר בתוך קבוצת השווים.

"כדאי לזכור שזו בעיה שכיחה שאפשר להתמודד איתה. להיעזר באנשי מקצוע. כמו שיש מישהו שמתמחה בסוכרת, יש מישהו שמתמחה בטיפול בבעיות נפשיות, ויש מי שמתמחה בליווי המשפחות של החולים הללו. זה מה שיכול להפוך את המסע מתהליך שקובר אותך לתהליך שאתה צומח ממנו. שאתה אומר - יכולתי לזה, עברנו את זה כבני זוג".