בשבע מהדורה דיגיטלית

השבט אמר את דברו

גם השנה נסעתי לבקר את הילדים במחנה, אבל לא תיארתי לעצמי בכמה מכשולים איתקל בדרך

דביר שרייבר , כ"ח באב תשע"ח

תרגילי א"ש לילה כדי לפגוש את ההורים. מחנה קיץ
תרגילי א"ש לילה כדי לפגוש את ההורים. מחנה קיץ
ללא קרדיט צילום

מה שיפה בקיץ, אם יש בו משהו יפה, זה המחנות של תנועות הנוער. מה יותר יפה מאשר להתנתק לכמה ימים מהטלפונים ומהמחשבים, לצאת אל היער ולהתחבר דרך הרגליים לערכים של אהבת הארץ, חברות, גיבוש, הסתפקות במועט והוצאה של המדריכים מדעתם?

לכן שמחתי נורא כשגם השנה הילדים שלי יצאו למחנה, ובכלל לא היה אכפת לי שהם עושים את זה בעיקר כדי להתרחק ממני. שיתגעגעו קצת, מה יש. זאת אומרת, ברור שנסענו לבקר אותם, כי בכל זאת, כמה אפשר להשאיר אותם עם געגועים אלינו. זאת אומרת, לפיצה שאנחנו מביאים איתנו.

בקיצור, קנינו פיצות לכל השבט (באפריקה יש שבטים שאוכלים אחד את השני, אבל השבט שלנו אנין טעם), מילאנו צידנית במים קרים ובקולה, העמסנו הכול על המכונית, דהרנו אל היער, לקחתי שלוק אחרון ממיזוג האוויר ויצאתי אל הקיץ האכזרי שבחוץ, זה שאין בו מיזוג אלא רק אוויר, וגם זה בקושי.

פרץ אדיר של נוסטלגיה הציף אותי כשחלפתי על פני הש"ג, נושם לעומק ריאותיי את ריח האורנים, שימורי התירס וניחוח השירותים הכימיים. כשאני הייתי חניך השירותים היו רק בור קטן באדמה עם ערימות של סיד כדי להרחיק זבובים, חיידקים וחניכים. היום בשירותים של המחנה יש מושב אסלה, אבל הריח והחום בתוך התא הסגור עדיין עושים חשק לחכות עם הצרכים הטבעיים עד שחוזרים הביתה, בבחינת "ויתאפק המן". דור הולך ודור בא, והמחנה לעולם עומד. איזה יופי שהילדים שלי עוברים אותן חוויות שאני עברתי בגילם, ואיזה מזל שאני כבר לא בגילם ולא צריך לעבור את זה עוד פעם.

עוד אני פוסע, אפוף זיכרונות ילדות וברחשים, וטנדר אימתני עוצר לידי, ומתוכו מציץ בחור צעיר עם משקפי שמש וכובע טמבל על הראש.

"מה אתה עושה פה?" סקר אותי הנהג במבט חמור.

אמרתי שהמדריכים שלחו אותי למרפאה ועכשיו אני בדרך חזרה לעֵדָה. לא צחק. גם באוטובוסים, לא יודע למה, לא מאמינים לי שמגיעה לי הנחה כי אני מתחת לגיל 18, או מעל 67, שהנהג יבחר מה שמתאים לו. אז הסברתי בחביבות לרכז הצעיר שאני אולי לא נראה כמו חניך, אבל כל פסיעה על אבני המחנה מחזירה אותי שנים רבות אחורה, כך שמבחינה נפשית אני עדיין ילד. שבא לבקר את הילד שלו.

"אסור להורים להיכנס", חתך הקשוח, "תצא בבקשה".

"בסדר", נכנעתי, "רק תן לי קודם למצוא את הבן שלי ולקרוא לו".

"קודם תצא", הוא אמר, "ואז תקרא לו".

"איך בדיוק?"

"תתקשר אליו".

"אין לו טלפון".

המשקפיים הכהים הסתכלו עליי במבט של "בחייך, לאיזה ילד אין היום טלפון", ועוד ילד שהולך לתנועת נוער, ועוד תנועת נוער שלוקחת את הילד למחנה כדי לנתק אותו מהטלפון.

"תתקשר למדריכים שלו", נתן הבחור גז והפליג לו הלאה בין שבילי המחנה המאובקים. דור הולך ודור בא, אבל הנה דור שאפילו כשהוא יוצא אל הטבע אין לו מושג איך להסתדר בלי הסלולרי. ומה אעשה אם המדריכים לא יענו לי? מה אם נגמרה להם הטעינה? איך בכלל מטעינים טלפונים במחנה? מה, יש נקודות טעינה על העצים? סליחה, זה מחנה קיץ או שדה תעופה? ואם המדריכים באמת לא יענו, מה אני הולך לעשות עכשיו עם כל הפיצות והקולה?!

למרבה השמחה הם כן ענו, וגם נתנו לי לדבר עם הבן, אבל אז התברר שיש פעילות כללית ואף חניך לא עוזב אותה בלי אישור מפורש של רכז המחנה, שלא נמצא שם כי הוא, כזכור, מפזר ענני אבק כדי לשבש את הקליטה. אמרתי לבן שלי שיצא אליי בכל זאת, ואם מישהו יתפוס אותו - שיגיד שהוא אבא שבא לבקר, וככה יגרשו אותו החוצה.

בעזרת תרגילי התחמקות (הם עשו לפני זה א"ש לילה) הוא הצליח להגיע עד לש"ג בלי להיתפס. התחבקנו והתנשקנו כמו אב ובן שלא ראו אחד את השני כבר יומיים, ואז ישבנו במכונית הממוזגת ושתקנו ביחד כי לי לא היה מה להגיד והוא היה צרוד מעודף מורל ומחוסר שינה. אחר כך נפרדנו בדמעות (הוא חזר הביתה רק למחרת), ובחסות החשיכה הוא הסתנן בחזרה פנימה והביא לאסירים, זאת אומרת לחברים, את הפיצה והקולה שכל כך חיוניים לקיומו הסדיר של השבט. דור הולך ודור בא, והפיצה לעולם נשארת. לפי הטעם, באמת יכול להיות שהיא נשארה עוד מהימים שאני הייתי במחנה.

הקומדיה האנושית

שתי סדרות ישראליות (מצוינות, אגב) ששודרו ממש לאחרונה, יכולות ללמד משהו על התסביך הלא פתור של השמאל הישראלי בקשר לערבים שחיים בינינו.

האחת, 'קופה ראשית' (שודרה בטלוויזיה החינוכית ז"ל), היא קומדיה עממית למדי על צוות עובדים בסופרמרקט ביבנה (כאילו וואו, פריפריה!) עם כל הקלישאות הרגילות: המנהלת האשכנזייה והקצת מתנשאת, שתי הקופאיות שאחת יוצאת אתיופיה והשנייה יוצאת להפסקת סיגריה כל עשר דקות, הקצבים שמביאים את העצבים (האחד דתי מזרחי, השני עולה ממולדובה), והלקוחות הקמצנים/מתנשאים/נודניקים. כיאה לקומדיה, הדמויות מגוחכות, תחמניות ודואגות קודם כול לאינטרסים של עצמן.

חוץ מהדמות של רמזי, העובד הערבי של הסופר. גם הדמות שלו מגוחכת, אבל לכיוון ההפוך: הוא טוב לב בצורה קיצונית, נאמן לחבריו ומסור לעבודה בכל נימי נפשו. בעצם אין לו חיים מחוץ לסופר, כי כל הווייתו היא לשרת את ההנהלה ואת הלקוחות.

הסדרה השנייה, 'שטוקהולם', היא קומדיה מקאברית ששודרה ב'כאן 11'. כוכביה הם ארבעה תל-אביבים בני 70, משכילים, שמאלנים (פרט מודגש באפיון הדמויות), שמחליטים להסתיר את הגופה של חברם, פרופסור לכלכלה, כדי לשפר את סיכוייו לזכות בפרס נובל. כמו ב'קופה ראשית', גם כוכבי 'שטוקהולם' הם אנוכיים, אינטרסנטיים, חמדנים, מתוסבכים, בקיצור – אנושיים.

אבל יש גם בחור ערבי, סטודנט לתואר שני בפילוסופיה, בנו של שופט בכיר. הוא לא מגוחך, לא מתוסבך, לא אינטרסנט, להפך – יש לו מצפון מפותח ומוסר גבוה, ובניגוד לדמויות האחרות הוא לוקח אחריות על מעשה שהוא לא אשם בו, ובסוף גם מסתבך עם המשטרה... ניחשתם נכון - רק בגלל שהוא ערבי.

היהודים בשתי הסדרות לא מתוארים כאנשים רעים, אלא כאנושיים. יש להם מעלות, יש להם חסרונות, יש להם יצרים ויש להם תסביכים. הערבים, לעומתם, מתוארים כאנשים מלאי חמלה וטוב לב, כאלה שהחיסרון היחיד שלהם הוא חוסר ביטחון עצמי. מה שיוצא זה שהיהודים אנושיים, והערבים מלאכים.

אבל מלאך, אתם יודעים, הוא לא בן אדם. כך שבתת-מודע של הסדרות האלה, היהודים הם בני אדם והערבים לא. הם אומנם יותר טובים מהיהודים (כמה נאור ומרגש), אבל בני אדם הם לא. וזה, בתמצית, התסביך המתמשך של השמאל. מתוך רצון אמיתי להילחם בדעות קדומות, מתוך שאיפה הומנית להציג את "האחר" כאנושי, הם מציגים אותו כלא אנושי. להגיד שערבי נחות מיהודי זה גזענות. להגיד שהוא יותר טוב מיהודי, זה הצד השני של אותה גזענות. וזה, תסלחו לי, מעלה ניחוח לא נעים של התנשאות ופטרונות.

בקיצור, שמאלנים יקרים, תכניסו לכם לראש: הערבים, הדרוזים, הבדואים, האריתראים, הם בני אדם. רק בני אדם. לא פחות, אבל גם לא יותר. זה נכון לגבי אכיפת חוק, זה נכון לגבי חוק הלאום, וזה נכון אפילו לקומדיות שמנסות להציג את "האחר" כבן אדם – ובסוף עושות בדיוק את ההפך.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com