התושבים היהודים סבלו, העותרים הערבים לא הרוויחו. הריסות עמונה
התושבים היהודים סבלו, העותרים הערבים לא הרוויחו. הריסות עמונהצילום: הדס פרוש, פלאש 90

1.

לפני קצת פחות מחודשיים סיפרנו כאן על האירוע המדהים שהתרחש בבג"ץ חוק ההסדרה.

למי ששכח נזכיר כי לאחר שכל כתבי הטענות הוגשו, ולאחר שהשופטים שמעו במשך שעות ארוכות את כל הצדדים, החליטו העותרים הערבים לנסות ולבצע מקצה שיפורים. תחילה הם טענו כי בכוונתם רק לצרף מראי-מקום לטענות שנטענו על-ידי עורך דינם בעל-פה בפני השופטים, ואשר נשמטו מהפרוטוקול. בהמשך הם הבהירו שלמעשה הם מבקשים שיורשה להם להגיש טיעונים חדשים לחלוטין, שלא בא זכרם לא בכתבי הטענות וגם לא בדיון בעל-פה. מדובר בהליך חריג לחלוטין. הגשת השלמות טיעון מתבצעת בדרך-כלל רק כאשר השופטים מצידם מחליטים במהלך הדיון שיש צורך בכך. למרות זאת אישרו השופטים את הגשת הטיעונים הנוספים, וכמובן גם נתנו למשיבים הזדמנות לענות עליהן.

כדרכם של תהליכים בבג"ץ, הכול הולך לאט, אך השבוע הושלם סוף-סוף התהליך, וכל הצדדים הגישו את טענותיהם. במסגרת מקצה השיפורים הציגו העותרים שתי טענות מרכזיות: ראשית הם טענו כי הכנסת כלל איננה מוסמכת לחוקק בנוגע ליו"ש, וגם אם היא עושה זאת - חקיקה כזו, בניגוד לחקיקה רגילה של הכנסת, כפופה לכללי המשפט הבינלאומי. לכן חקיקה של הכנסת ביו"ש שמנוגדת לכללי המשפט הבינלאומי - דינה להתבטל. טענתם השנייה הייתה שהפקעה לצורכי ציבור שבסופה הקרקע עוברת לידיים פרטיות, לא נחשבת להפקעה לצורכי ציבור.

עו"ד הראל ארנון, שמייצג את הממשלה בעתירה במקום היועץ המשפטי לממשלה, הגיש השבוע כאמור את תגובתו, אשר שומטת את הקרקע מתחת לשני הטיעונים הללו. ראשית, ציין ארנון, בג"ץ עצמו, בעתירות נגד תוכנית ההתנתקות, קבע כי סמכותה של הכנסת לחוקק בנוגע לאזורים שנמצאים בשליטה צבאית של ישראל איננה כפופה לכללי המשפט הבינלאומי. למשפט הבינלאומי אין תוקף בישראל אלא באותם מקומות שהדין הישראלי נתן לו תוקף, ושם בלבד. לכן אין מקום לטענה שלפיה הכנסת כפופה בחקיקתה ביו"ש למשפט הבינלאומי. באשר לטענה השנייה הוכיח ארנון שהפקעה לצורכי ציבור יכולה להעביר קרקע מאדם פרטי אחד לשני, כפי שעולה בבירור הן מהדין הישראלי, והן מאותן מובאות ממש שהביאו העותרים מהמשפט האמריקני. העובדה שהקרקע תעבור לאדם פרטי לא הופכת אותה להפקעה שאיננה לצורכי ציבור. כדי להגדיר מהו צורך ציבורי, מה שחשוב הוא האינטרס הציבורי שבהפקעה, ולא מי יהיה בעליה של הקרקע בסוף התהליך.

בכך השיב ארנון לטענות העותרים הערבים. בסיום התשובה הוא הוסיף עוד סעיף אחד קטן, אך אולי המשמעותי ביותר מכל סעיפי התשובה, שלא היה מכוון לעותרים אלא דווקא ליועץ המשפטי לממשלה. בתשובה שהגישו לבג"ץ, ובמיוחד בדיון בבג"ץ, טענו נציגיו של היועמ"ש, אנשי מחלקת הבג"צים בפרקליטות, שלמעשה חוק ההסדרה כלל איננו נחוץ. אין סיבה לחוקק חוק כשישנן חלופות אחרות, רדיקליות הרבה פחות, כמו למשל שימוש בסעיף תקנת השוק. במשפטים ספורים ציין ארנון את מה שכל מי שמכיר את המצב בשטח יודע: היועמ"ש מדבר על פתרונות חלופיים להסדרה כבר שנים, אבל בשטח לא קורה כלום. אפילו בנוגע לאותן דוגמאות שהביא נציג היועמ"ש בדיון בבג"ץ ככאלו שניתן להסדירן באמצעים חלופיים - מצפה כרמים, חרשה, עפרה ונילי - לא קרה שום דבר. כלום. לאור זאת טען ארנון כי חקיקת החוק היא הכרחית.

2.

לא רוצים לראות

כאמור, למשיבים לעתירות נגד חוק ההסדרה ניתנה הזדמנות להגיש השלמות טיעון. בין המשיבים הייתה גם המועצה האזורית מטה בנימין, שמצבה בהקשר זה בעייתי ביותר. למעלה משליש מנקודות היישוב בשטח המועצה אינן מוסדרות, וההשלכה של המציאות הזו על התנהלותה של מועצת בנימין קשה במיוחד. מי שייצג את מועצת בנימין בפני בג"ץ הוא עורך הדין שמחה רוטמן, שבחר שלא להגיש השלמות טיעון, ובמקומן הניח אתגר מעניין לפתחם של שופטי בג"ץ.

מתברר שבדיון בפני השופטים עלתה מחלוקת בנוגע למציאות בשטח בין עו"ד הראל ארנון, שייצג את הממשלה, ובין עו"ד מיכאל ספרד, שייצג את העותרים הערבים באחת העתירות. עו"ד ארנון טען בפני השופטים שחוק ההסדרה מוצדק, בין היתר משום שאין כל תועלת בפינוי התושבים מהמאחזים. ארנון הסביר את מה שניתן גם לראות בעיניים: איש מהעותרים הערבים שדרשו לפנות יישובים, שכונות ובתים, לא חזר לעבד את הקרקעות שפונו מתושביהן. התושבים היהודים סבלו, והעותרים לא נהנו מדבר. עו"ד ספרד ייצג כידוע חלק ניכר מהעותרים בעתירות המדוברות. כשהגיע תורו לטעון הוא טען בתוקף שעו"ד ארנון איננו צודק, וכי בכמה וכמה מקרים העותרים שבו לעבד את אדמותיהם שפונו.

לכאורה מדובר במחלוקת עובדתית פשוטה מאוד. כל כך פשוטה, שסיור של שעתיים היה נותן לה מענה ברור, וזה מה שהציע עורך הדין רוטמן בשם מועצת בנימין. במקום עיקרי טיעון, הוא פשוט הזמין את שופטי בג"ץ בשם מועצת בנימין לסייר בשטח ולהיווכח במו עיניהם מי צודק. השופטים, כמה צפוי, החליטו לוותר על יום טיול בבנימין, ובהחלטה לקונית לחלוטין, דחו את ההצעה על הסף. חבל.

3.

באין חזון יתפרע הקופירייטר

לא ברור מה עבר במוחו הקודח של מי שבנה את הקונספט של קמפיין רשימת הבית היהודי-האיחוד הלאומי לעיריית ירושלים. מי היה הגאון שחשב שקמפיין בנוסח מפלגת שינוי נוחה עדן (ב"ה), קמפיין שנוטף שנאת חרדים בלתי כבושה, יוסיף מצביעים לסיעת הבית היהודי בירושלים? האם חגית משה באמת מעוניינת להיכנס לנעליו של טומי לפיד המנוח? האם מס' 2 שלה רוצה להיות תואם פריצקי? המתח והקושי שחווים מתמודדים בבחירות מוניציפליות הוא אכן לא פשוט, אך עם זאת תמוה איך ההתמודדות גורמת לעיתים לאנשים ראויים ורציניים פשוט לאבד את הראש, במובן קרוב למשמעותו המילולית של הביטוי.

רשימת הבית היהודי-האיחוד הלאומי בירושלים מתמודדת, אכן, עם סיטואציה מאוד לא פשוטה. בתחרות על ליבו של המצביע הדתי-לאומי בירושלים, היא נתונה בתוך צבת מורכבת מאוד. מימין נוגסת בכוחה רשימת 'מאוחדים', שמזוהה עם קו חרד"לי וחרדי מתון, עם צבע ימני מובהק מאוד. משמאל הרכבת כבר יצאה מהתחנה, והמצביעים הדתיים-ליברליים כבר מזמן נטשו את הסיעה. הצעירים הדתיים-ליברלים בירושלים, ובמידה רבה גם ההורים שלהם, מצאו בית בסיעות 'ירושלמים' ו'התעוררות', שאומנם אינן מוגדרות כדתיות, אבל הנציגות הדתית-ליברלית בהן משמעותית מאוד ומובהקת מאוד.

הניסיון להיות יותר 'התעוררות' מ'התעוררות', ולהציג מצג של סיעה שהמוטו שלה הוא מלחמה נגד ההשתלטות החרדית על ירושלים, הוא קודם כול בלתי אמין. ליו"ר הרשימה חגית משה יש דווקא רקורד משמעותי מאוד של שיתוף פעולה עם החרדים ועם מהלכי ברקת לריצוי החרדים במועצת העיר. שינוי הפרדיגמה יוצר תחושה אופורטוניסטית. מעבר לכך, זו גם לא גישה נכונה. רשימה ציונית-דתית צריכה לעסוק בחיזוק צביונה הציוני-דתי של העיר ירושלים, לא במאבק נגד הדמון החרדי בשיטות שמזכירות מפלגות אחרות.

הקמפיין הוא עניין שולי, ולמרבה השמחה גם נגנז מהר מאוד. השאלה החשובה יותר היא האם רשימת הבית היהודי-האיחוד הלאומי גיבשה לעצמה חזון אמיתי, לא נגטיבי, שיענה על השאלה כיצד היא רואה את עתיד העיר ירושלים. מה שחשוב הוא קודם כול החזון, הקמפיין הוא רק תוצאה שלו. בלי חזון ראוי לעיצוב דמותה העתידית של העיר, הקמפיין הבא עלול להיות לא הרבה יותר טוב מקודמו.

*** הפינה הכלכלית ***

שמחה מאופקת

בסוף השבוע קיבלו אזרחי ישראל בשורה טובה מאוד. סוכנות דירוג האשראי S&P העלתה את דירוג האשראי של מדינת ישראל לרמתו הגבוהה ביותר אי פעם - AA מינוס. הרקע להחלטה הוא הנתונים הטובים של כלכלת ישראל והאופק החיובי שצופה לה סוכנות הדירוג. בין היתר ירד השנה לראשונה יחס החוב הציבורי של ישראל לעומת התוצר לרמה שמתחת ל-60 אחוזים. התחזיות צופות לישראל צמיחה נאה בשנים הקרובות: המשמעת התקציבית סבירה, לפחות על הנייר, ולכן אין סיבה להניח שמדינת ישראל תתקשה בשנים הקרובות להחזיר את חובותיה. למעשה, בסוכנות הדירוג הבהירו שלולא מצבה הביטחוני הבעייתי של ישראל, שיוצר עליה מעמסה ביטחונית משמעותית מאוד ומהווה גורם סיכון להתערערות מצבה הכלכלי באופן בלתי צפוי, היה הדירוג גבוה עוד יותר.

עד כמה זה חשוב? סביר להניח שאיש מבין קוראי השורות הללו לא חש השבוע תחושה שונה באוויר. מדינת ישראל שאחרי העלאת הדירוג לא שונה במאום ממדינת ישראל שלפני העלאת הדירוג. אין ספק שיש משהו מאוד נעים בלקבל טפיחה על השכם מגוף כלכלי בינלאומי בעל יוקרה, אבל השאלה החשובה היא כמובן מה יוצא לנו מזה.

המשמעות העיקרית של דירוג האשראי היא תחזית בנוגע ליכולתה של המדינה לעמוד בהחזר חובותיה בעתיד. ככל שהמדינה נחשבת ליציבה יותר, כזו שתוכל להחזיר בעתיד את חובותיה, כך היכולת שלה ללוות כסף משתפרת, ובעיקר - הריבית שהיא משלמת על ההלוואות תהיה נמוכה יותר. זה נכון הן בנטילת הלוואות מגופים ישראליים (קופות הגמל, קרנות הפנסיה וקרנות ההשתלמות של כולנו), והן בנטילת הלוואות במטבע חוץ מגופים פיננסיים בעולם. מאחר שתשלומי הריבית נוגסים בתקציב המדינה, ירידה בשיעורי הריביות שמדינת ישראל משלמת תפַנה כסף בתקציב המדינה לטובת יעדים משמחים יותר - בריאות, רווחה, חינוך ועוד.

ולמה לא ראינו את הישראלים יוצאים לחגוג ברחובות את הבשורה? זה לא רק בגלל שכלי התקשורת "חמוצים", כהגדרתו של ראש הממשלה. הסיבה העיקרית היא שהגופים שמהם מגייסת ישראל אשראי בארץ ובעולם, לא באמת זקוקים לסוכנויות דירוג האשראי כדי להבין את מצבה הכלכלי של המדינה. הדירוג איננו חסר משמעות, אבל הוא גם לא חזות הכול. העלאת הדירוג הייתה צפויה, וחלק גדול מההלוואות שמדינת ישראל נטלה לאחרונה כבר הביאו בחשבון את העלאת הדירוג. במובן מסוים אנחנו כבר נהנים מהדירוג החדש, למרות שבפועל הוא הוכרז רשמית לפני פחות משבוע. לכן יש מקום לשמחה, אבל בהחלט מאופקת.

לתגובות: [email protected]