בשבע מהדורה דיגיטלית

גיוס חירום

החלטת בג"ץ השבוע בנוגע למועד תוקפו של חוק הגיוס, קצבה למעשה את ימיה של הממשלה.

יאיר שרקי , כ"ח באב תשע"ח

רה"מ התעייף מתחזוקת הקואליציה השוטפת עם החרדים. נתניהו וליצמן
רה"מ התעייף מתחזוקת הקואליציה השוטפת עם החרדים. נתניהו וליצמן
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

בג"ץ קצב השבוע את ימיה של הממשלה באופן סופי. עד השני בדצמבר למניינם, יום לפני נר ראשון של חנוכה, יפוג תוקפו של חוק הגיוס, ואז, לכל המאוחר, נדע גם את מועדן המדויק של בחירות 2019.

גם בלי החלטת השופטים לתת דחייה צנועה של שלושה חודשים בלבד לתיקון החוק, לעומת שמונה חודשים שביקשה הממשלה, הבחירות היו נערכות מתישהו בין ינואר למאי, והדד ליין הקצר רק מטה את הכף לכיוון המוקדם יותר.

תיאורטית, החרדים וליברמן יכולים לשוב מפויסים מפגרת הקיץ ולמצוא נוסחה שתאפשר את העברת החוק בממשלה הנוכחית, אבל כל הצדדים מבינים שהסיכויים אפסו. מושב החורף הקרוב יהיה המושב האחרון של הכנסת הנוכחית, ובמושב האחרון אף אחד לא בא לעשות פשרות. מועצת גדולי התורה לא תאשר חוק בלי שינויים, וכשהבחירות ממילא כאן, לליברמן אין שום מרחב תמרון. התפשרות אפילו על פסיק מהנוסח שגובש בוועדה שהקים תוצג על ידי לפיד ככניעה לחרדים על חשבון החיילים, וליברמן ממש לא מתכוון ליפול בזה בשביל עוד שלושה חודשים במשרד הביטחון. לחרדים דווקא יש הרבה מה להפסיד. חברי הכנסת הליטאים צופים בעיניים כלות כיצד חוק גיוס נוח בקואליציה הומוגנית חומק להם מבין האצבעות. מבחינתם הכלל התלמודי של 'ברי ושמא – ברי עדיף' חל בדיוק במקרה הזה. חוק סביר ודאי ביד, עדיף מחוק משודרג אך מוטל בספק בקואליציה עתידית. החסידים רואים את זה אחרת: החוק שעל השולחן פגום בעיני האדמו"רים, ואחרי הבחירות יקבלו את חוק חלומותיהם בקלות, כתנאי סף לכניסה לקואליציה. וכמובן – הם משוכנעים שאין ממשלה בלעדיהם.

את ההנחה הזאת שווה לבחון בזהירות: נתניהו רוטן בחודשים האחרונים באוזני מקורביו שהוא עייף מהתחזוקה השוטפת של החרדים; שקשה לסגור איתם כמו פעם. השותפים הטבעיים, שהיו אמינים ומאוחדים, הפכו לאוסף של פלגים שמנוהלים על ידי כותבי פשקווילים. אם יוכל, מעריך בכיר במפלגות החרדיות, הוא עלול להעדיף את לפיד, שכבר עשה לא מעט צעדים בכיוון. משבר ההנהגה במגזר החרדי הופך את החרדים לחלשים ולפחות אטרקטיביים, והוא גם מה שגורם להם לסיים קדנציה ארוכה בקואליציית החלומות שלהם בלי החוק הכי חשוב, פשוט כי אין מי שייקח אחריות. מנהיג ליטאי מוסכם כמו הרב שטיינמן, או אפילו הרב עובדיה יוסף, שמסוגל לשאת ולתת ולקחת על כתפיו החלטה, היה מאפשר למשבר הזה להסתיים. אבל בעידן שבו החסידות הקיצונית ביותר חוטפת את מועצת גדולי התורה החסידית, שגוררת אחריה את מועצות הרבנים של הליטאים ושל ש"ס – חברי הכנסת צופים מהצד ומקווים לטוב.

שנות הפריחה הסתיימו באופוזיציה

ויש עוד סוגיה טכנית אבל בוערת: מה יקרה עם תלמידי הישיבות בפרק הזמן שבין פקיעת החוק ועד שיתקיימו הבחירות, תוקם ממשלה חדשה ויועבר חוק חדש? זהו פרק זמן של לפחות חצי שנה, "זמן חורף" שלם שבו אין מעמד של "תורתו אומנותו" בחוק. טכנית, צה"ל יכול לשלוח 70 אלף צווי גיוס ולהפוך את כל תלמידי הישיבות למשתמטים עבריינים. ב-2012 היה מצב דומה: מאז שבג"ץ ביטל את חוק טל ועד שממשלת נתניהו-לפיד-בנט העבירה את חוק הגיוס בשלוש קריאות, חלפו כמעט שנתיים. הצבא אמנם שלח צווי גיוס, אבל כדי למנוע עימות – דאג שהתאריכים שיופיעו עליהם יהיו לעוד שנה ויותר. במידת הצורך הצווים גם נדחו שוב. הכול לפי שיקול דעתו של הפוקד, עד שהכנסת סיימה את החקיקה. זה לא קו הדמיון היחיד בין 2012 ל-2018. שתיהן היו שנות פריחה נפלאות לחרדים. תקציבי הישיבות בשיא והקואליציה נוחה. שתיהן גם הובילו למערכת בחירות על רקע חוק הגיוס. בפעם שעברה זה הסתיים עם יאיר לפיד במשרד האוצר ושנות אופוזיציה צורבות. במפלגות החרדיות מתחילים להפנים שזה יכול לקרות גם הפעם.

צילום במעיל עור אינו מספיק

נתניהו דווקא מגיע לבחירות בעמדה פחות נוחה. בניגוד לאווירה התקשורתית, הבעיה שלו היא לא הדגלים הצבעוניים שממלאים את הכיכר במוצאי השבתות האחרונות, הן של הלהט"בים והן של הדרוזים. אלה לא פוגעים בו בבייס העמוק. להיפך, משבר חוק הלאום התגלה כנכס אלקטורלי, וחזקה על נתניהו שאחרי שיעניק חבילת הטבות שמנה לדרוזים, עוד ישתמש בה היטב לצרכיו הפוליטיים.

הבערה המתמשכת בדרום היא שמערערת את מצבו. בכל סקר דעת קהל, רוב מוחץ של הציבור לא מרוצה מהתנהלות הממשלה בתחום הזה. כרגע, זה לא בא לידי ביטוי ממשי בסקרי המנדטים, וגם נפתלי בנט, שמייצג את הקו הנצי בקבינט, לא מצליח לתרגם את המצב כדי להתחזק, אבל נתניהו מזהה את הבעיה וחותר בכל הכוח להסדרה עם חמאס. טובת המדינה לנגד עיניו, אבל אפשר להניח שגם שיקולים אלקטורליים. נתניהו חושב שהאיום בדרום לא אסטרטגי, והחזית הצפונית מעניינת אותו הרבה יותר. אבל גם הוא מבין שהגירודים סביב עקיצת היתוש העזתי יכולים להפוך לדימום. יש שתי אפשרויות על השולחן: או הסכם רגיעה המכונה "הסדרה", או מבצע צבאי. צילומים במעילי עור ומסיבות עיתונאים עם הרמטכ"ל אולי יעלו את הפופולריות בטווח הקצר והמיידי, אבל ניסיון העבר מלמד שהחמיצות שבסיום קרבות בלי הכרעה ממשית ושעות הישיבה במקלטים, הן לא ספתח טוב למערכת בחירות.

בליכוד מבינים את הסיטואציה, וגם את המחיר שישלם נתניהו על הסכם שייתפס כפשרה עם חמאס, אבל אולי בגלל הלחץ איבדו שם כמה גבולות בהתמודדות מול משפחות גולדין ושאול, שעושות כל שביכולתן כדי שתנאי הבסיס להסדרה יהיה השבת גופות בניהן לקבר ישראל. פגשתי השבוע את שמחה ולאה ‏גולדין, ההורים של הדר הי״ד, ולא היה לי שום דבר אמיתי לומר להם חוץ מזה שהלב איתם. ללאה כנראה נמאס מאנשים כמוני, שמדברים על הלב, והיא ענתה מיד שהלב לא מספיק ושצריך התגייסות של עם ישראל. שעה לאחר מכן נפתחו המהדורות בטלוויזיה בכותרות שקשורות בהם: בחדשות 10 דווח על שיחה קשה לפני שנתיים בין גברת נתניהו ללאה גולדין, כולל האזהרה ש"החיבור ליריבים של בעלי עלול לפגוע במאמץ של ראש הממשלה בנושא". בחברת החדשות צוטטו שרים בכירים שמתלוננים ש״הלחץ של המשפחות בלתי נסבל״. ובכן, ראש הממשלה והשרים ממש לא חייבים להיכנע לכל לחץ או קמפיין של משפחה שכולה, לפעמים חובתם היא לעמוד ולהגיד לא. עיין ערך שליט והשגיאה האיומה שעשה נתניהו עם העסקה המופקרת שם. אבל להתלונן על שהלחץ הוא ״בלתי נסבל״? (ועוד ממשפחה שמעולם לא דרשה שחרור מחבלים אלא להיפך: הכבדת הלחץ על האויב). תפקידה של המשפחה הוא לעשות הכול כדי להשיב את הבנים, ותפקידה של הממשלה הוא לשקול את השיקול הלאומי במנותק מהרגשות, תוך כדי יחס מכבד למשפחות. שר שקשה לו מוזמן לפנות את מקומו, וככה לא ייאלץ להתמודד עם הלחץ.

לתגובות: 2sherki@gmail.com