1.
בשבוע שעבר יצאנו, נציגי מערכת 'בשבע', למפגש מעניין עם אנשי גלי צה"ל, שהתקיים במקום מושבה של תחנת השידור הצבאית ביפו. נפגשנו עם שורה ארוכה של גל"צניקים, ממפקד התחנה ובעלי תפקידים בכירים בה, ועד לחיילים וחיילות צעירים בתפקידים שונים.
בשיחה פתוחה רבת משתתפים וגלוית לב שחתמה את הסיור, יכולנו להתרשם מכוונותיו הטובות של המפקד החדש שמעון אלקבץ, שרוצה להכניס לתחנה יותר גיוון אידיאולוגי וסוציולוגי. יכולנו גם ללמוד על הקשיים הלא מעטים שעומדים בדרכו להגשמת המטרה הזו. מטבע הדברים עסקנו בשיחה בעיקר בהטיה האידיאולוגית שאנו חשים בה בשידורי האקטואליה. אבל רציתי לספר כאן דווקא על הוויכוח שהתנהל בסוגיה המדוברת של ה'פלייליסט' המוזיקלי.
כידוע, לגלי צה"ל יש תחנת-בת בשם גלגל"צ שמשדרת מוזיקה ודיווחי תנועה. ההצדקה להקמתה, לפני כ-25 שנים, הייתה תרומתה למאבק בתאונות הדרכים. בפועל, מדובר בערוץ השידור המוזיקלי הפופולארי ביותר בישראל, הדי-ג'יי הלאומי.
השירים המשודרים בתכניות גלי צה"ל וגלגל"צ נבחרים בשיטת הפלייליסט. כל אלבום או סינגל שמגיע לתחנה נבדק על ידי ועדה מיוחדת. רק שירים שאושרו על ידי הוועדה נכללים ברשימת השירים המותרים להשמעה בתכניות המוזיקה המרכזיות. המשמעות היא שאותם חברי ועדה, שכבודם במקומו מונח, גוזרים את דינם של שירים לשבט או לחסד, לפופולאריות או לתהום הנשייה. גם אם עורך מוזיקלי של אחת התכניות חושב ששיר מסוים אחר יכול לתפוס ולהצליח, הוא לא רשאי לשדרו אם לא נכלל בפלייליסט. מהחוק הנוקשה הזה פטורות רק כמה תכניות בודדות, בדרך כלל כאלה המשודרות בשעות דלות-האזנה באישון לילה.
אז אני מבין שההתמקדות בשירים מסוימים, אלה שוועדת הפלייליסט אבחנה אותם כבעלי פוטנציאל להיות אהודים, היא סוד הפופולאריות של התחנה. אבל עדיין לא קיבלתי תשובה משכנעת לשאלתי מדוע לא לאפשר לעורכים המוזיקליים לנסות לשלב בכל תכנית שיר אחד, לא יותר, שלא נכלל בפלייליסט, ולחוש את תגובת הקהל. מי יודע כמה שירים טובים החמיצה האוזן הישראלית רק משום שוועדת הפלייליסט של גלי צה"ל לא נתנה להם צ'אנס?
2.
מקוממת עוד יותר ההדרה הכמעט מוחלטת מן הפלייליסט של כל הז'אנר המכונה מוזיקה חסידית. כמו שהמוזיקה המזרחית, שהיום היא מיינסטרים, הושמעה בעבר רק בגטאות של שעות שידור מיוחדות, כך גם חובבי המוזיקה החסידית לא יזכו לשמוע ממנה דבר בתכניות המוזיקה של התחנה הצבאית. נכון שרק אחוז מסוים מהמוזיקה הזאת יתאים לאוזן של הישראלי הממוצע. אבל אם למרות ההדרה הזאת יש שירים חסידיים שהפכו ללהיטים ישראלים (למשל 'משיח' של מרדכי בן-דוד, שבמשך שנים אומץ כהמנון אוהדי קבוצת הכדורסל של מכבי תל-אביב), למה כל הענף המוזיקלי הזה נפסל על הסף? ובכלל, מישהו יכול להסביר איך מעבירים את הקו בין זמרים דתיים הראויים לפלייליסט, כמו יונתן רזאל, ישי ריבו וחנן בן-ארי, לבין כאלה שנשארים מחוץ לגדר - כמו ענק הזמר החסידי אברהם פריד? ואם תטענו שאין מקום בפלייליסט לשירים שמילותיהם הועתקו מהמקורות (למה בדיוק?), מה תאמרו על 'קטונתי' של יונתן רזאל - שנבחר בעבר לשיר השנה של אקו"ם? ומה עם להיט הבר-מצוות 'עלה קטן' שכתב ישי לפידות ואברהם פריד מבצע? הוא לא ראוי להיחשב ללהיט ישראלי?
3.
אין הרבה זמרים ישראלים שיכולים למלא את האמפיתיאטרון בקיסריה, שמכיל כ-3000 איש. מעטים יותר מביאים קהל של 7000 איש שממלא את בריכת הסולטן בירושלים. אברהם פריד עושה את זה שנה אחר שנה במופע הקיץ שמופק בשיתוף פעולה של 'בשבע' ו'במה כהלכה'. בשנים האחרונות, בלי להחסיר דבר מהרוח החסידית של הופעותיו, הוא משלב ברפרטואר שלו שירים ישראלים ותיקים, וגם שירים בעברית שמילותיהם נכתבו במיוחד עבורו. הוא נוהג לשתף פעולה עם זמרים ישראלים ולארח אותם בהופעותיו, כפי שכבר עשה עם עשרות מהם. השנה בבריכת הסולטן היו אלה דני רובס ואברהם טל ששרו יחד איתו בשיתוף פעולה מחובק, חוצה סגנונות ומגזרים ומרבה אחווה ורעות. מה עוד צריך אברהם פריד לעשות כדי שאוהבי המוזיקה שלו יזכו לשמוע אותה גם בגלגלצ?
4.
אם אתם לא מאלה שרגלם לעולם לא תדרוך באולם קולנוע, אמליץ לכם ללכת לראות את 'הבלתי רשמיים', סרטו החדש של אלירן מלכה בכיכובו של שולי רנד (כתבה עם אלירן מלכה מתפרסמת השבוע במוסף 'אתנחתא'). הסרט מגולל את סיפור הקמתה של תנועת ש"ס לפני 36 שנה, תחילה כרשימה מקומית בבחירות המוניציפאליות בירושלים, ולאחר מכן כמפלגה ארצית שמתמודדת בבחירות לכנסת. במרכז עלילת הסרט עומד סיפורו האישי של יעקב כהן, חרדי-ספרדי בעל בית דפוס, שמוצג בסרט כמי שהיה הדוחף המרכזי להקמת המפלגה, בתגובה לסילוקה הבלתי-מוצדק של בתו מסמינר 'בית יעקב' האשכנזי, בטענה שרירותית שהיא "לא מתאימה".
5.
הסרט הוא קודם כל מעניין ומהנה. העלילה מתפתחת וזורמת היטב, וגם נגיעות הומוריסטיות לא חסרות ביצירתו הקולנועית של יוצר סדרת הטלוויזיה המשעשעת 'שבאבניקים', שגם היא עסקה בעולם החרדי. הסוגיה החברתית שעומדת במרכז העלילה היא עדיין רלוונטית וכואבת. אפליה על רקע עדתי עדיין קיימת במגזר החרדי, ולא רק בו - למרות שיפור מסוים שחל במצב, בין השאר בעקבות הקמתה של ש"ס. ביחד עם האהדה הבסיסית לתנועה שקמה כדי להילחם באפליה, אלירן מלכה לא חושך את שבטו גם מגורמים מסוימים בתוך ש"ס שהפכו מהר מאוד ממהפכנים חברתיים לעסקנים המרופדים במנעמי השלטון, ולא תמיד היו ערים לגבולות הקו המפריד בין המותר והאסור. כמובן, למרות שהוא מבוסס על מעשים שהיו, לא מדובר בסרט דוקומנטרי שמתאר במדויק את המציאות ההיסטורית.
6.
כמו 'האושפיזין' של שולי רנד, וכמו סרטיה של הבמאית החוזרת בתשובה רמה בורשטיין, גם הסרט הזה הוא הוכחה לכך שניתן ליצור קולנוע ישראלי טוב שהוא גם נקי מבעיות צניעות. בריאיון שערכנו ב'בשבע' עם שולי רנד לרגל צאת הסרט 'האושפיזין', שאלנו בין השאר על בעיית המשחק בסרט מול בת-זוג. רנד אמר שמבחינתו הפתרון היחיד הוא שאת בת-זוגו בסרט תשחק מי שהיא גם אשתו בחיים, כפי שאכן נעשה בסרט 'האושפיזין'. 14 שנים חלפו מאז בלי שרנד, שלפני חזרתו בתשובה היה מבכירי שחקני התיאטרון והקולנוע בישראל, חזר לשחק בסרט. ב'בלתי רשמיים' נמצא פתרון אחר: לדמות שרנד משחק אין אישה. יעקב כהן הוא אלמן, שהדמויות הנשיות המשניות שבסביבתו הן בתו ואחותו. האם התסריטאי כתב כך את התסריט כדי להקל על רנד לשחק בתפקיד הראשי? אני מנחש שכן. וזה כדאי, כי נראה שרנד לא שכח דבר מיכולת המשחק המצוינת שלו. שחקן חוזר בתשובה נוסף שמשחק בתפקיד מרכזי בסרט הוא גולן אזולאי.
בדור הראשון של החזרה בתשובה בישראל, אמנים ידועים כמו אורי זוהר ומרדכי 'פופיק' ארנון השליכו את עברם האמנותי מאחוריהם ונבלעו בתוך העולם החרדי. בדור הנוכחי יש לא מעט בעלי תשובה שמנסים להישאר בעשייה האמנותית. הם עושים זאת גם בגלל הצורך בפרנסה, גם מתוך הצורך ותחושת השליחות לבטא את הכישרון שבו ניחנו, וגם מתוך הבנה של חשיבותה והשפעתה הערכית והתרבותית של האמנות. לא קל להשתלב בעשייה הקולנועית והטלוויזיונית בלי להתפשר על ערכי יהדות והלכה, ומכאן חשיבות התמיכה והסיוע למעטים שמצליחים לעשות את זה.
7.
שולי רנד שב אל העשייה האמנותית לאחר מספר שנים של ניתוק מתוך בחירה בעקבות חזרתו בתשובה. הוא פתח תיאטרון יהודי ויצא בהצגת יחיד ('יארצייט') שזכתה לשבחים, אך בגלל בעיות ארגוניות וכלכליות לא היה לכך המשך. אחר כך הוא עבר לעשייה קולנועית וכתב לעצמו את הסרט המצוין 'האושפיזין', שבו שיחקו הוא ואשתו מיכל בתפקידים הראשיים.
מי שציפו שהצלחת הסרט תוביל לסרטים נוספים שלו נאלצו להמתין ארבע שנים, ובמקום סרט נוסף קיבלו את האלבום המוזיקלי המופתי 'נקודה טובה', שבו התגלה רנד ככותב פזמונים, מלחין ומבצע בחסד. מאז אנחנו מחכים לאלבום נוסף שמדי פעם, כמו בימים אלה ממש, מבטיחים לנו שהוא אוטוטו יוצא. עד שלא נאזין לא נאמין. אז טוב לדעת שיש בקולנוע הישראלי תסריטאים שכותבים סרטים נקיים המאפשרים לשולי רנד לחזור לשחק בתפקיד ראשי, כשהוא משוחרר מעול כתיבת התסריט ומהסיכון הכלכלי של ההפקה. ואם אתם רוצים שיהיו עוד סרטים כאלה, אל תבנו על צפייה פיראטית באינטרנט. תכניסו את היד לכיס ותקנו כרטיס.
לתגובות: [email protected]