בשבע מהדורה דיגיטלית

הליצן המרגש – ביקורת הצגה

אסי צובל, שמוכר לנו כדמות הילדותית מערוץ מאיר, מפתיע עם מופע חזק ועוצמתי על הפוסט-טראומה של האדם הכאוב שנמצא מאחורי הקלעים

אסף פניאל , ה' באלול תשע"ח

הגיבור הופך לאנטי-גיבור. צובל
הגיבור הופך לאנטי-גיבור. צובל
צילום: אופיר דרעי

אחד הדברים שהכי מעצבנים שחקנים קומיים זה שאומרים עליהם "הנה, הליצן הזה בא להצחיק אותנו".

שלא יובן אחרת, ובלי לפגוע בליצנים - צחוק הוא דבר בריא ומשחרר וליצנים הם אנשים ראויים להערכה, רק ששחקנים שואפים לעורר אצל הקהל מנעד רגשי רחב יותר מצחוק. הם רוצים לגעת בנפש של הצופה ולהעביר אותו חוויה רגשית עמוקה. זו הסיבה ששמחתי לראות שאסי צובל, השחקן הקומי המוכר מ'אסי וטוביה', יוצא עם ההצגה 'חוזר הביתה' בנושא כל כך לא קומי כמו פוסט-טראומה.

למרות הפעמים הלא מעטות שהצטלמתי עם אסי צובל בערוץ מאיר, לא הספקנו להחליף יותר מכמה משפטים פה ושם. דיברנו בעיקר בתור הדמויות ששיחקנו. על הסט, אסי הוא דמות של ילד עם קול גבוה שנוהג להצחיק את הילדים עם בדיחות ופרצופים. הוא ידוע בתור כוכב ילדים במגזר הדתי-לאומי, ואפשר להניח שגם הוא נתקל לא מעט במשפטים כמו "בוא תצחיק אותנו, אסי".

מתוך המקום הזה, היה משהו מסקרן בלראות את אסי מכיוון אחר. לא מכוון לקהל הילדים, אלא למבוגרים. לא מנסה להצחיק וליצור אווירה קלילה, אלא יורד למקומות הקשים. לא רק השחקן המוצלח והחייכן שמופיע בכל הארץ, אלא האדם הפגיע והכואב שנמצא מאחורי הקלעים. בהצגה הזאת, הגיבור הופך לאנטי-גיבור. מסע של זיכרון, כאב, הכחשה, הדחקה, השלמה והתמודדות מתחיל.

ההצגה "חוזר הביתה" מתנהלת על ציר הזמן של ארבע השנים האחרונות, כשבתחילתו עומדת נקודת התפנית: מבצע צוק איתן. אסי מגולל את הסיפור שלו, אולי הסיפור של כולנו: הצו מגיע, החיים נפסקים והולכים למילואים. רק שהפעם, המילואים הם לא המקום החביב והחברותי שאנחנו בורחים אליו ולוקחים פסק זמן כדי לשמור בגבול מצרים. הפעם זו מלחמה.

אסי מתחיל להוביל אותנו שלב אחרי שלב אל הכניסה לעזה. השלבים שהוא עובר הם פיזיים, נפשיים וחברתיים. השלבים הבלתי נסבלים של הכניסה לעזה מלאים באי-ודאות ובמתח עולה. הפרידה מהאישה והילדים מתחילה להרגיש כמו החיבוק האחרון. הקרבה אל הכניסה לעזה מציפה פחדים וחששות, בזמן שמתחילות להגיע ידיעות על חיילים שנהרגים, ומגיעה העמידה מול המוות, המחשבות על הסוף.

ב"חוזר הביתה" פועלים בשיתוף פעולה כל הכלים של התיאטרון, כדי להכניס את הצופה לעולמו הפנימי של אסי. טביעות הידיים של תיאטרון פסיק, התיאטרון הירושלמי שהפיק וביים את הפרויקט, ניכרות בהצגה. התפאורה, המוזיקה והבימוי – הכול מוקפד ומדויק ומשרת את החוויה. המוזיקה המדויקת, תפאורת העמודים הזקורים והמטוטלת הענקית, התאורה הייחודית ובעיקר המשחק. אסי מיטלטל בין דמויות ומצבים, ברגעים של טירוף שבהם צחוק ובכי משמשים בערבוביה, בסצנות שבהן הוא מרוקן מאנרגיה ואחוז אימה, במעבר בין הווה על כורסת הפסיכולוגית ובין העבר באוטובוס שנוסע בחשכת הלילה אל הלא-נודע.

למרות הסקרנות הטבעית של הצופה, אסי לא מספק פרטים על הלחימה עצמה, מלבד משפט קצר. השאלה מה קרה שם והאם היו מראות נוראיים ואנשים שמתו מול עיניו נשארה פתוחה, אבל נדמה שבדיוק בנקודה הזאת טמונה ההבנה הגדולה: הטראומה נחרתת בעיקר מהחוויה הקשה שעוטפת אותך במצעד אל שדה הקרב, במחשבות שלא מפסיקות להדהד על האם אלו השעות האחרונות של החיים, מי יעזור למשפחה, והאם כל זה היה שווה.

'חוזר הביתה' תדבר בוודאי לליבו של מי שכמו אסי היה חייל שעמד מול פחד המוות, אבל אולי בעצם תיגע בליבו של כל ישראלי, בטח זה שנוסע בכבישי יהודה ושומרון כשהפחד מפיגועים מלווה אותו יום יום. טוב שקם אומן ומזכיר לכולנו שיש לנו נפש.