עוד לפני שתוכנית אקטואליה עם מגיש ימני הפכה להיות הדבר הכי מגניב ברדיו, היו שניים – אראל סג"ל ושמעון ריקלין – שכבר עשו את זה כל בוקר בגלי ישראל.
תוכנית הבוקר, "לא סותם ת'פה" היה שמה הצורם במעט, הביאה למאזין הימני את מה שהוא כל כך ציפה לו. מגישים עם סדר יום ימני, שיורים מונולוגים רהוטים ומשכנעים, משמיעים את המומחים הנכונים ומעלים לשידור שמאלנים כדי לעשות להם בדיוק מה שעושים לימנים בשאר ערוצי התקשורת.
הרבה שינויים עברה התקשורת מאז, השורות נפתחו יותר ליותר לאנשי ימין וערוץ טלוויזיה ימני לחלוטין קיבל אישור לשדר אקטואליה על פי דין. ככלי תקשורת שעוד נמצא בחיתולי שידורי האקטואליה שלו, מחפשים בערוץ 20 את הנוסחה הנכונה שתתפוס את הקהל. אז אם ריקלין את סג"ל עבד ברדיו, הם אמרו לעצמם, למה שריקלין את סג"ל לא יעבוד בטלוויזיה?
כך קיבלנו תוכנית רדיו מצולמת בפריים טיים. ריקלין וסג"ל מספקים את אותה הסחורה מהרדיו, רק שהפעם הם חנוטים בחליפות ומחויבים לכללי הנראות וההתנהגות של עולם הטלוויזיה. השילוב הזה, של שני הילדים הרעים של התקשורת הימנית יחד עם חליפה ותוכנית אירוח, יוצר דילוגים תכופים בין שתי דמויות מגושמות שמנסות להתחפש למגישים מהוגנים, ובין התפרצויות כיפיות ומעוררות חושים של ריקלין וסג"ל שכולם אוהבים. נו טוב, אולי לא כולם.
ממש כמו החתול בסיפור המפורסם על ר' יונתן אייבשיץ, מגיעים הרגעים שבהם הניצוץ הריקליני ניצת, וזה הכי אותנטי שיש. ברגע אחד נשבר המקצב המשמים של שאלות ותשובות, מרואיינים משני הצדדים ודיווחים מהשטח, ונוסחת הקסם שאליה קיוו בערוץ 20 מתחילה לעבוד. ומשנדלק ריקלין נדלק כנגדו סג"ל, ובא לערוץ 20 גואל.
ברגעים האלה הצופה מקבל חוויה שהיא באמת ייחודית, והריני להודות שהיא הותירה גם אותי פעור פה לרגע. כשהשניים מאבדים את הרסן, נזרקות לחלל האוויר אמירות שהן כל כך לא פוליטיקלי קורקט, ודווקא בגלל זה הן משובבות נפש. למשל, למראה קריסת מגדל קומות בעזה אחרי הפצצת חיל האוויר, קפץ ריקלין בזעקות שמחה: "איזה יופי! תנו לנו עוד כאלה". וראו זה פלא, איש לא צקצק באולפן לשמע הדברים. בדיון אחר התלהבו השניים מאמירה של מומחה אורח על כך שקהילת המודיעין לא מבינה את הראש של חמאס כי הם "כולם אשכנזים". לא האמנתי שאמירות כאלה עוד יכולות להישמע בטלוויזיה.
גם הכימיה שבין המכרים הוותיקים, שהחברות ביניהם מחוץ לאולפן בולטת לעין, מיטיבה עם הצופה. ריקלין וסג"ל מספקים רגעים של צחוק משחרר בלב האקטואליה האינטנסיבית, ומרשים לעצמם חופשיות יתרה בתקשורת שביניהם. זה בא לידי ביטוי גם באופן הלא רשמי שבו הם פונים למרואיינים, דבר שלעיתים גם מוציא מהם אמירות מעניינות שלא היו נאמרות בלי זה.
אז למרות השימוש הדל במדיום הוויזואלי, המלאכותיות שקופצת לביקור מדי פעם ורגעי המבוכה הלא מעטים, שני הילדים הרעים של הימין הישראלי ממשיכים לעשות את זה, ולספק דקות של מונולוגים בקצב של תת מקלע, צחוק כיפי ומשחרר ואמירות לא פוליטיקלי קורקט שלא תשמעו מאף אחד אחר.