מקסימום שייקחו אותם לסיור התנצלויות על הדתה. אילוסטרציה
מקסימום שייקחו אותם לסיור התנצלויות על הדתה. אילוסטרציהצילום: יוסי זמיר, פלאש 90

הפעמונים החלו לצלצל בהיסטריה אחרי שחיילת אחת סיפרה לאמא שלה שהיא תגיע מאוחר הביתה, כי הרב של הבסיס לוקח אותם לסיור סליחות בירושלים.

"מי זה ומה זה הרבי הזה שלוקח לי את הילדה?!", נזעקה האם והתקשרה בבהילות לקו החם של הכתב הבכיר לענייני הדתה, הדרה, הדגלה והטרלה. חמש דקות אחר כך צלצל הכתב לחיילת וביקש שתספר לו על המצוקה הקשה שהיא חשה.

"למה מצוקה?", שאלה החיילת, "דווקא נראה לי שיהיה סיור נחמד".

"בירושלים?!", הזדעזע הכתב, "את לא מבינה שההזויים האלה מנסים לדחוף לך בכוח את הרעיונות המשיחיים הסהרוריים שלהם?"

"לא חשבתי על זה ככה", היא הודתה שהדתה לא עלתה על דעתה, "וואו, איזה מזל שפקחת לי את העיניים".

עוד באותו יום יצא העניין לתקשורת, ועשרים ומשהו חילונים אדוקים יצאו להפגנה המונית בדרישה שגם החשוכים עם הכיפות יתחילו להפנים שדמוקרטיה פירושה שכל אחד עושה מה שהפורום החילוני רוצה.

במקביל כינס מפקד הבסיס את כל הנוגעים בדבר לישיבת חירום, כדי שראש אכ"א ודובר צה"ל יוכלו לדווח לציבור שהרב הצבאי התנצל עמוקות בפני החיילת, וכל הלקחים הופקו על מנת שמקרים כאלה לא יתרחשו עוד לעולם. אבל אז, כרגיל, הרב התחיל לעשות בעיות.

"תראי", הוא אמר לחיילת, "אם נפגעת אני באמת מתנצל, אבל תסבירי לי בבקשה מה עשיתי שכל כך פגע בך".

"זאת בדיוק הבעיה, שאתה לא מבין", התפרצה פרקליטתה של החיילת, פעילה בקרן והיחידה לחילונים משוחררים במשרד הביטחון, "די עם ההחפצה! היא לא איזה חפץ שאפשר לטלטל אותו לאן שרוצים!".

"איזו החפצה?", נדהם הרב הצבאי, "סליחות בחודש אלול הן מנהג יהודי עתיק".

"לא אתה תקבע מה יהודי ומה לא", דפקה על השולחן לוחמת הצדק, "ומה עם החיילים הדרוזים? הם לא מספיק יהודים בעיניך?".

"הם לא מתיימרים להיות יהודים, הם גאים בדת שלהם".

"זאת אומרת שאתה מודה שהם לא מספיק טובים בשבילך", רשמה הפרקליטה בפרוטוקול, "ומה לגבי החיילת הפגועה שיושבת פה לידי? אותה כן תצרף למניין שלך?".

"לא, אבל...".

"אז אתה מדיר אותה מהתפילה".

"היא יכולה להתפלל כאוות נפשה".

"זאת אומרת שאתה מודה שתכריח אותה להתפלל".

"היא תתפלל רק אם היא תרצה".

"אבל לא ברחבה של הגברים בכותל".

"גם לי אסור להיכנס לרחבה של הנשים".

"אתה לא העניין פה".

"אם כל כך חשוב לה להתפלל עם גברים, יש גם רחבה מעורבת".

"איפה שאתם משחררים את הברגים של הכותל כדי שהאבנים ייפלו על החילונים המסכנים, מה? לא חבוב, זה לא יעזור לך. תתנצל!".

"על מה?!".

"על ההתנשאות, הפטרונות, הכפייתיות, הגזענות, השוביניזם, הפשיזם, הקלריקליזם, האגואיזם...".

"מה הקשר לאגואיזם?".

"למה, כל השאר כן קשור? תתנצל!".

"עזוב", דיבר מפקד הבסיס אל ליבו של הרב, "בוא ניישר את ההדורים ונפתח דף חדש. אלול זה חודש הרחמים והסליחות, לא?".

"אובג'קשן!", קפצה הפרקליטה, "לא אלול. ספטמבר".

"בסדר", נכנע הרב, "אני מצהיר בזאת שלא הייתה לי שום כוונה להפיץ, להחפיץ, להקפיץ או להנפיץ, ואם מישהו הבין את זה ככה אני ממש מבקש סליחה".

"זהו? רק אחת?".

"בסדר", אמר הרב, "אלף סליחות".

ותוך דקה וחצי יצאו אתרי החדשות בכותרות מרעישות שעדכנו שהרב המחפיץ מודיע שהוא ייקח את החיילים לאלף סיורי סליחות וכולם יכולים לקפוץ לו, כי הוא גם יכריח את הדרוזים להתגייר וללמוד בעל פה את חוק הלאום ברחבת הכותל, וכל זה בזמן שהחיילות המוחפצות יאולצו להמתין שעות בעמדת שמירת החפצים כחפץ שאין בו שום חפץ.

המדינה סערה, הרב הודח, צה"ל הודיע באופן רשמי ש"אצלנו לא תהיה אפליה", ואת מה שקרה אחר כך אתם כבר בטח יודעים. ואם זה לא קרה, אל דאגה. יש עוד אלול ארוך לפנינו.

כל הארץ דגלים דגלים

עד שנות התשעים העליזות דגל אש"ף (מה שמכנים היום "דגל פלשתין") היה לא חוקי, וצה"ל היה מכריח את ערביי עזה ויו"ש להסיר אותו מעצים ומעמודי חשמל. אבל מאז האינתיפאדה הראשונה חלפו כמעט שלושים שנה, והיום כבר חוקי למהדרין להניף את הדגל אפילו בלב תל אביב, וגם לצעוק בהתלהבות ש"בדם ואש נפדה את פלשתין". איך אמר אריאל שרון המנוח? דין תל אביב כדין נצרים.

אבא של חייל

בתור אבא של חייל, ובכלל בתור אזרח, מאוד מעניינת אותי כל אמירה של הרמטכ"ל. בגלל זה, כשהמפקד הבכיר של צה"ל אמר בשבוע שעבר שצה"ל נמצא ברמת המוכנות הגבוהה ביותר שלו בעשרים השנים האחרונות, התחלתי לדאוג.

וזה לא שאני לא מאמין לרמטכ"ל. ממש לא. זאת אומרת אני בהחלט מאמין לו. עם כל הביקורת שיש לי לפעמים, אני חושב שרב אלוף איזנקוט הוא אדם רב זכויות שעושה המון למען ביטחון ישראל. בכל אופן יותר ממני, סמל ראשון במילואים שאני כבר לא עושה, לרווחתי ובעיקר לרווחת צה"ל. כך שאם רא"ל איזנקוט אומר שצה"ל חד, מיוחד, מצויד ומזווד, מי אני שאתווכח.

אבל אולי, רק אולי, הרמטכ"ל לא יודע מה קורה בבסיס אחד אי שם בארץ, שממש לא קשור לבן שלי כי אם הוא יידע שסיפרתי הוא יכעס עליי, ואני מאוד משתדל לא להרגיז אנשים עם נשק. אז רק כדי שאיזנקוט יידע אני אספר שבאותו בסיס סגור, להגיד את שמו אסור, הלוחמים האמיצים קיבלו יום אחד פקודה לנכש מסביב למחנה את כל העשבים השוטים (בטח שוטים, אילו הם היו חכמים הם לא היו מתקרבים לשם). למה לנכש? כי עשביית פרא היא עניין מסוכן במקרה של שריפה. הגיוני.

איך מנכשים עשבים? לוקחים מעדר ומכים בשורשיהם, עד שהם נכנעים כמו חמאסניקים שנופלים על האדמה ומתגלגלים מצחוק בכל פעם שקצין בכיר אומר שחמאס חטף מכה אנושה. ולצה"ל המצויד היטב יש מטוסים, ספינות קרב, טנקים, פצצות חכמות, כל מה שצריך. רק מעדרים אין לו.

"אבל...", נבוכו הלוחמים, "איך ננכש בלי מעדרים?".

"חסר גלגל, אני גלגל", ציטטו המפקדים את טרומפלדור, שלא היו לו מטוסים וטנקים ומעדרים, אבל הוא לא התבכיין אלא ניכש עשבים בידיים. יד אחת, אם להיות מדויקים. מה עוד שהחיילים המפונקים של היום (מעדרים הם רוצים! פרזיטים!) לא ממש ניכשו בידיים אלא קיבלו יתדות של אוהלים, בזנט בצה"לית תקנית. נו, אז מה הבעיה להוריד שיחים קוצניים בגובה מטר עם חתיכת ברזל באורך 20 סנטימטר?

ואכן, החיילים הוציאו על העשבים את כל העצבים, ושוב האויב המר ספג מכה אנושה ולא יצמח מחדש לפחות יומיים. באמת כל הכבוד לצה"ל. אבל אני הקטן, סמל ראשון במילואים שאני כבר לא עושה, מקווה בכל ליבי שהרמטכ"ל יודע מה הוא אומר, ושאם חלילה תפרוץ מלחמה הוא יצייד את החיילים שלנו במשהו קצת יותר מתקדם מבזנטים.

לתגובות: [email protected]