בשבע מהדורה דיגיטלית

לכתוב את ההרגשה - סיפור לילדים

שירה הבטיחה שתשלח כל שבוע גלוית עדכון ממה שעבר עליהם.

עדי דוד , ה' באלול תשע"ח

בתוך תוכנו, כל ערב סליחות אנו חווים חוויות ששווה לפרט אותן בכתב על צרור של ניירו
בתוך תוכנו, כל ערב סליחות אנו חווים חוויות ששווה לפרט אותן בכתב על צרור של ניירו
איור: עדי דוד

מאז תחילת החופש אני מחכה, והיום סוף סוף זכיתי למעטפה ובה מקבץ ניירות כתובים בצפיפות.

המעטפה הייתה כל כך שמנה מרוב דפים שהיא בקושי נכנסה לתיבת הדואר. מזל שכל יום אני בודקת ומרוקנת את התא, כך שהמעטפה נחה לה שם לבדה, תופסת את כל המקום בתיבה, ובתוכה אצורים כל סיפוריה של שירה מאז שהיא ומשפחתה טסו לחופשה אצל סבא וסבתא שלה באמריקה.

לקחתי איתי את צרור הדפים אל העץ הגדול שבפארק. נשענתי על הגזע וישבתי לקרוא. שירה תיארה את הנסיעה לשדה התעופה, את טורי הנופשים שעמדו באולם הגדול ואת הטיסה. מהרגע שבו נחתו באמריקה הם הספיקו לבקר בהרבה אתרים. נראה שסבא וסבתא שלה מנסים לפצות על החודשים הארוכים שבהם הם לא מבלים עם הנכדים, בכך שדאגו כל יום לאטרקציה שונה.

שירה הקפידה לתאר כל אירוע וכל חוויה, היא הוסיפה תיאורי נוף וגם רגעים משפחתיים מצחיקים. בסוף המכתב היא כתבה מין התנצלות: "בטח חיכית הרבה זמן למכתב ממני. אני יודעת שסיכמנו שאשלח לך כל כמה ימים גלויה, אבל שמתי לב שלא הרבה מילים נכנסות בגלויה, ורציתי שיהיה לי מספיק מקום להעביר אלייך את החוויה, כדי שתצליחי להרגיש ולתאר לעצמך את הדברים כפי שאירעו. גיליתי שכדי להעביר אלייך את החוויה, אני צריכה להיות ערנית, לשים לב לפרטים של מה שמתרחש סביבי בזמן האירוע, ואחרי כן, כשאני כותבת אלייך, אני חייבת לשחזר כמו שצריך את כל מה שהתרחש היום, ואז אני נזכרת בדברים שאחרת היו נשכחים. בזכות המכתב הזה, זו החופשה הכי כיפית שהייתה לי אי פעם, כי אני יודעת ליהנות מכל פרט כשהוא מתרחש, ואז חווה אותו שוב כשאני צריכה להיזכר בו ולכתוב אלייך. אז תודה לך. מתגעגעת המון, ומבטיחה להמשיך ולכתוב לך כל פרט. גם בשביל עצמי".

עד שסיימתי לקרוא, נדמו קולות הילדים המשחקים בפארק. השמש נטתה לשקוע ופנסי הרחוב נדלקו. על מכתב מושקע כל כך אני חייבת לענות, ולנסות לגמול לשירה לפחות באותו פירוט, שגם היא תזכה להרגיש את החוויות שעוברות עליי. אבל מה כבר יש לי לספר? היא מכירה את היישוב, את האנשים ואת האירועים. החופש שלי השנה מאוד רגוע. אני כמעט לא עושה דברים גדולים ששווה לכתוב עליהם. הדבר היחיד שאולי קצת שונה הוא העובדה שהשנה החלטתי לקום בכל לילה לסליחות. יש משהו בקולות התפילה של האנשים, ברעד שתרועת השופר מעבירה אצלי בגוף, ואפילו בטעמו המיוחד של התה המתוק שמחכה למתפללים בכוסות נייר על מגש גדול. בכל ערב, בדרך לבית הכנסת, עוטף אותי השקט והחושך של הלילה ואני מתמלאת התרגשות וגאווה על כך שגם הלילה הצלחתי להתעורר לסליחות. בדרך חזרה אני מלאת מחשבות והתלבטויות, מה כדאי שאקבל על עצמי לתקן השנה? אני מנסה להיזכר בטעויות ובחטאים שעשיתי, ומזכירה לעצמי בבוקר להתקשר למי שעליי לבקש ממנו סליחה בגללם.

לקחתי לידי את ערימת הניירות של שירה וקראתי שוב. היא פירטה כל כך הרבה על אתרים ואירועים, אבל לא סיפרה דבר על מחשבותיה ולא על חשבון נפש. אולי שם, באמריקה, היא לא מרגישה שנכנסנו לחודש אלול. אולי בכל זאת יש לי מה לספר לה. אצלי לא קרו אירועים חיצוניים גדולים, אבל בתוך תוכי, כל ערב סליחות אני חווה חוויות שבהחלט שווה לפרט אותן בכתב צפוף על צרור עבה של ניירות.