בשבע מהדורה דיגיטלית

הפתרון: הדתה

כל סיפור הדתה שמגיע לתקשורת, מופרך ככל שיהיה, מציף בעקבותיו גל הזדעזעויות וגינויים, כשהעובדות לא מעניינות כמעט אף אחד.

יאיר שרקי , ה' באלול תשע"ח | עודכן: 23:08

על כבודם של הבני"שים אף אחד לא חס. אילוסטרציה
על כבודם של הבני"שים אף אחד לא חס. אילוסטרציה
צילום: אביר סולטאן, פלאש 90

כבר מהדיווח הראשון על הפניית הגב של הבני"שים למדריכת הצניחה, היה ברור לי שהפרטים שפורסמו חסרים במקרה הטוב או מעוותים במקרה הרע.

כל מי שמכיר הסדרניקים ידע לזהות מיד שמשהו בסיפור לא מסתדר, שאין מצב ששלושים חיילים יקומו כאיש אחד ויפנו את הגב למדריכה שעומדת ומדברת. אחד או שניים יכולים למחות בקול, עשרה יכולים אולי להסיט את המבט בלי שישימו לב, אבל עשרות שקמים באופן מופגן, בלי אישור, בתגובה להדגמה בסיסית של מדריכת צניחה, זה פשוט לא משהו שמאפיין את חיילי ההסדר.

אבל מול התהייה הזאת שניקרה בי, דובר צה"ל בעצמו אישר בזריזות את הפרטים וגם הוסיף נזיפה: "על פי פקודות צה"ל לא תהיה הפרדה בין מדריכים למדריכות בשום שלב בהכשרת הצניחה, וחניך שינהג בחוסר כבוד כלפי מדריכות לא ימשיך בהכשרה". מכאן ניתן האות ליום שלם של השתלחות וזעזוע, לכאורה קצת מוצדקים. הפרטים הראשונים שהגיעו אכן נשמעו כמו אירוע חמור שלא אמור להתרחש, אבל נדמה שאף אחד לא טרח לברר אותם ברצינות.

רק לקראת הערב איגוד ישיבות ההסדר סדק את הגרסה הראשונית, וסיפר שבניגוד לפרסומים החיילים הסתובבו בהוראת המפקד. עדויות החיילים בהמשך השלימו את התמונה. הם ביקשו בשקט לקבל הדרכה ממדריך, המדריכה כנראה לא הסכימה לוותר, והמפקד (החילוני) הציע את הפתרון הגרוטסקי: מי שמפריע לו, שיעמוד בשלשות עם הגב להדרכה. וכשזאת ההצהרה הרשמית, אפשר להניח שגם חיילים שהיו מחליקים את האירוע בקלות נקלעו לדינמיקה הקבוצתית המחייבת.

התמונה שנחשפה אכן לא הייתה מושלמת, אבל רחוקה מאוד ממה שתואר בתחילה. המפקדים היו צריכים להפעיל שיקול דעת ולמנוע את הסיטואציה מלכתחילה, בטח כשמדובר במסלול ייעודי לבני ישיבות, וגם החיילים היו צריכים להפעיל שיקול דעת. לא חסרים פתרונות אלגנטיים ושקטים שבסופם אין חיילת שנעלבת.

אבל גם אחרי שהתבררו העובדות, הן לא עניינו כמעט אף אחד. אלו שנזעקו על כבודה של חיילת מיוחסת ומקושרת, לא חסו על כבודם של שלושים חיילים אלמונים עם כיפה. דובר צה"ל, שבשעות הבוקר אישר את העלילה עם טקסט נוזפני, הסתפק בתיקון יבש על טעות של המפקד בשיקול הדעת. לפיד, שמיהר לצייץ "זה לא רק שנאת נשים, זה מרד", לא טרח לתקן גם אחרי שהתברר שלא מרד אלא ציות לפקודות מטופשות. היו שהסבירו שגם אחרי בירור העובדות האירוע חמור באותה מידה. כאילו אין הבדל בין הפגנה להוראה מהמפקד. בין חיילים שחיפשו פתרון מקומי להתרסה מכוונת ומעליבה. עם אלה אין יותר מדי מה לדבר. אם הפרטים לא רלוונטיים אין טעם להתווכח או להסביר. אבל שאלתי את עצמי איך אנשים רציניים שפגשו דוס או שניים בחייהם, קנו בכזאת קלות את הגרסה הראשונה. איך זה לא נשמע להם מוזר? הרי הם פגשו דתיים, בצבא, בעבודה, במכולת. הם יודעים שזה לא ככה. או שאולי יותר גרוע – אולי הם באמת לא מכירים דתיים?

מזהים תהליכים

כשהוויכוח נמשך התחלתי לחשוד שאולי הבעיה היא לא ה"הדתה", אלא הדתיים. כשפרשן בכיר נזכר שההסדרניקים "משרתים שירות מקוצר, אז לא נעשה מהם קדושים" ושמחלקות הבני"ש הן בכלל איום שצה"ל צריך להתמודד איתו, "הם באים בגוש אחד. צריך לפצל אותם... שלא יישארו בצבא", אין מנוס מלחשוד שאחוז הכיפות העולה ביחידות הקרביות והשינוי הדמוגרפי בתוך צה"ל כנראה מבהיל מישהו. אותם פרשנים מספרים לנו באימה שהדרת הנשים בצה"ל מתרחבת, יום אחרי שדיווחו לנו מתוך הודעת היח"צ של דו"צ על שיא של אלף לוחמות.

נכון, יש בצבא שני תהליכים מקבילים: יותר נשים משולבות ביותר תפקידים, ואחוז החיילים הדתיים מטפס. טבעי שזה יגרום לחיכוכים נקודתיים, אבל הדבר רחוק ממלחמה של דתיים נגד נשים בדרך להפוך את צה"ל למשמרות המהפיכה.

קולגות הסבירו לי השבוע בהיסטריה שהציונות הדתית מקצינה. אלא שהם רואים את ההדף של תהליכי העומק בציונות הדתית, אבל שוגים בפרשנות. אין כאן הקצנה, אלא קיטוב. יש מושכים לכיוון החרד"לי, אחרים לצדדים ליברליים יותר, ורבים שנמצאים בנקודות שונות על פני הקשת הדתית. להתרשמותי, הסטטוס-קוו בעולם הדתי נע דווקא לכיוון הליברלי יותר, גם אם באופן טבעי יש אזורים שבהם המגמה הפוכה. והאמת? זכותם של חיילים ציונים דתיים לדרוש רמת הפרדה כמו חרדים. צעד כזה יצער אותי ברמה האישית, מכל מיני סיבות שיפורטו בהזדמנות אחרת, אבל זו זכותם. אם הצבא מתחשב ברגשות חייליו, הוא לא יכול לקבוע מה רמת הרגש לפי הבד שממנו עשויה הכיפה.

הפתרון: הדתה

אלא שטרלול ההדתה לא נעצר. פתאום גם מזוזה בפתח מטוס היא סכנה שמצדיקה כותרת בעיתון, סיורי סליחות הם כפייה דתית, ואנשים רציניים לחלוטין מתחילים להאמין לאגדות. בגלי צה"ל פרסמו שחפציהן של חיילות פונו מחדריהן כדי לשכן בהם מחלקת בני"שים. לא בדקתי את המקרה, אבל גם לפי מה שפורסם לא מדובר על "הדתה", אלא במקרה הגרוע מחסור או ניהול לקוי של מגורי חיילים.

אלא שלוביסטית אחת דיווחה בטוויטר בזו הלשון: "נאסר עליהן גם להיכנס לקחת מיטות מחשש ש'נוכחותן תטמא את חפצי החיילים'. ציטוט מדויק". עד כאן ציטוט מדויק של הציטוט המדויק של אותה לוביסטית. ובכן, כל מי שפגש חייל דתי ברור לו כשמש בצוהרי היום שמשפט כזה פשוט לא ייאמר. אין שום בן ישיבה שחושב שנוכחות נשים "תטמא את חפצי החיילים". איני יודע אם הציטוט הוא בדיה או עיבוד מעוות של חייל או חיילת שלא הבינו, אבל מאות האנשים שאהבו את הסיפור ושיתפו אותו קנו את האגדה בשלמותה.

בשלב הזה כבר התחלתי לחשוב שאולי אין ברירה אלא להרגיע את קשקשת ההדתה בעזרת קצת הדתה אמיתית. מי שילמד קצת הלכה לפחות יפסיק לקנות את הדיווחים האלה כמות שהם. זה גם ימנע מחזה מביך של פרשנים שמפגינים בורות בעקבות מסמך שמדריך חיילי חמ"ל איך לצמצם חילול שבת. "לענות לטלפון עם המרפק? זאת היהדות של היום, לעשות ׳שינוי׳... לענות לטלפון, אבל עם המרפק. לנסוע באוטו בלי מזגן", והם מתפקעים מצחוק, פשוט כי לא פגשו מעולם מושגים כמו "גרמא" ו"שינוי", אבל קובעים בגסות שזאת המצאה חדשה. אם רק יכירו יותר אנשים דתיים, ואולי גם כמה מושגים הלכתיים, אולי גם ירגיעו את היסטריית ההדתה. רק הדתה תפתור את משבר ההדתה.

לתגובות: 2sherki@gmail.com