סליחות, חרטה ושנאה עצמית- ל'כי תצא'

מהחטא הראשון ועד לחטאים האחרונים נכרכים הפיתוי, האשמה עצמית והאשמת האחר ואטימות. החזרה בתשובה מגיעה ממקומות אחרים.

הרב נסים אדרי , י"ג באלול תשע"ח

הדרך חזרה
הדרך חזרה
צילום: יונתן סינדל, פלאש 90

פרשת כי תצא פותחת בהיתר הדחוק של לקיחת אישה יפת תואר במלחמה. ההיתר דחוק, כי מדובר בחשק, מאולץ, כפייתי ויצרי שאחר כך מעורר חרטה ובוז עצמי.

חז"ל במדרש, קושרים את שלשת הפרשיות: אשת יפת תואר. האשה האהובה והשנואה, בן סורר ומורה: "אם נשאה סופו להיות שונאה... וסופו להוליד ממנה בן סורה ומורה...(מדרש תנחומא)", מלבד עברה גוררת עברה ושיש סדר הגיוני, מה חז"ל מלמדים אותנו?

אם נתבונן, מדובר במנגנון החטא שחוזר כל הזמן, סוגר עלינו:

פיתוי ("אישה יפת תואר, וחשקת בה") שנאה, אטימות וחוסר מוכנות להקשיב (בן סורר ומורה). הפיתוי מופיע בכל פעם, מכתיב פעולה שאנחנו לא רוצים באמת, זה גורם לשנאה פנימית שמופנית החוצה לבסוף לאנשים. לבסוף מופיע בתוכנו בן סורר ומורה מיואש, שלא רוצה עוד בתיקון, בתשובה, בשינוי.

השנאה הפנימית נולדת ממי שנקרא שונא (סכה נה) - יצר הרע. תפקידו לאלץ אותך, לפתות ולהכשיל. ואח"כ להוביל לכך שתסיים בשנאה עצמית.

השנאה העצמית נמצאת בתת המודע ומושלכת על אנשים, מקומות (מציאויות-מקומות עבודה וכו') וזמנים. כדי לשבור את מנגנון העבירה, היכן כדאי להתערב: בפיתוי, בשנאה או באטימות ואדישות?

בואו רגע נתבונן איפה נולדת השנאה. מהו שרשה? זה מתחיל באשמה, רגשות אשם לא מוצדקים, אשמה מולידה שנאה. תחושת 'אני לא בסדר', 'אני לא שווה', 'משהו בי דפוק' מובילה לשנאה עצמית (ברור למה בתהליכי התשובה יש איזה "ברוגז פנימי" אחרי נפילות והפסקה של תהליך השינוי העקבי).

מה ניתן להשיב לטענת השונא - היצר הרע - על האשמה? מהי מקומה של אשמה בתשובה? אם מתבוננים בהלכות תשובה לרמב"ם נראה שהתשובה, באופן קצת מאכזב, לא מדברת על כאב החטא אלא על ביטוי שפתיים ווידוי, זהו עיקרה של התשובה (הלכות תשובה פ"א). החרטות וייסורי המצפון המוגזמים לא נזכרו שם.

התשובה אינה מתרחשת בתוך מחשבות והרהורים אלא יותר במישור של החלטות, וידוי פה חיצוני ,פעולות והרבה פרקטיקה. רגשות אשם הם יותר מושג מערבי, מודרני מאשר יהודי. ביהדות, שמושג התשובה נועז בה ביותר, יש פרקטיקה: לקחת אחריות להבא, חרטה (כזיהוי מעשים לא נכונים), ושוב וידוי בשפתיים.

אמנם נזכרו בהלכות תשובה גם הבושה והנחמה, אבל באופן מאוד אגבי וזניח. עיקר מצוות התשובה מופנית החוצה אל השפתיים, האלטרנטיבה המעשית, הפרקטיקה. רגשות אשם אומרות: "אתה לא בסדר" אך מנגד הפרקטיקה בתשובה טוענת: אתה בסדר, המעשים שעשית לא בסדר. כפי שניסח זאת הרב זקס, בחן: "להעביר את האשמה מהאנשים למעשים", להעביר את האשמה מרגשות ממחשבות חסרות תוחלת מבפנים החוצה, למעשים, לדיבורי החרטה (וידוי).

היכן נקשרו לראשונה הפיתוי, אשמה, שנאה ואטימות?

נחזור לחטא הראשון בהיסטוריה, חטא אדם הראשון. אחרי החטא, אדם ואשתו התביישו ותפרו עלי תאנה כבגדים עליהם. אדם ואשתו שמעו את קול ה' מתהלך בגן, מחפש אותם, מתהלך. ואין קול ואין עונה. אדם ואשתו התחבאו.

על השאלה אייכה ענה האדם: "...שמעתי בגן ואירא כי ערום אנוכי...". בסדר, אבל למה לתת לקול ה' לחפש אותך? למה לטעון שאתם בלי בגדים? לא תפרתם עליכם עלי תאנה? למה לתלות זאת בחיסרון הבגדים ולא להודות בבושה, באשמה בגלל חטא?

התשובה של האדם מאוד מפתיעה: "האישה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל". גם אשמה וגם שנאה. אשמה שבגללה התחבא ובגללה האשים את האישה שאתו. שנאה עצמית שבגללה התחבא ובגללה התגלתה כאן שנאה לאשה שאתו (כאשר מאשימים האשמה כזו לפני ה' לוקחים בחשבון שההאשמה תוביל בסופו של דבר גם לעונש)

כשלא מעוניינים לשמוע את קול ה' הדופק בחדרי הלב, המחפש, הקורא לנו לשוב, נאטמים, מתחבאים. הנה לנו :פיתוי (נחמד העץ להשכיל וכי תאווה הוא לעיניים), אשמה – שנאה (האשה אשר נתת...היא) ואטימות בן סורר ומורה (קול ה' מתהלך...ויתחבא)

נזכה לשוב בתשובה אמתית, מתוך מעשיות ולא מתוך האשמות מוגזמות על זהותנו. נזכה לראות הסגולה הייחודית בנו ומתוך כך להיפרד מהמעשים הרעים.