בשבע מהדורה דיגיטלית

סיפורו של אבא

מיקי שיינפלד משקף בספרו החדש 'עד שנגיע הביתה' את התחנה הנוכחית בחייו האישיים: רווק מתבגר שהתחתן וחווה אבהות טרייה בגיל מאוחר

עפרה לקס , י"ב באלול תשע"ח

"ברור שלקחתי דברים מהבית, אבל אנחנו לא הדמויות מהספר". מיקי שיינפלד
"ברור שלקחתי דברים מהבית, אבל אנחנו לא הדמויות מהספר". מיקי שיינפלד
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

כשאני מגיעה לבית משפחת שיינפלד בירושלים, עיניי מיד מתחילות לשוטט ולחפש. אני אפילו לא מבינה בדיוק מה אפשר לחפש בבית שלא הייתי בו מעולם. כעבור רגע העניין מתחוור לי.

אני מחפשת את שולחן פינת האוכל, את המטבח ואת ארגזי הצעצועים של משפחת פלס, המשפחה שעומדת במרכז העלילה בספרו החדש של בעל הבית, מיקי שיינפלד. כשאני מבינה את זה, אני צוחקת ומשתפת את הסופר המארח. הוא בכלל לא מתפלא. "מה את חושבת? הנה ארגזי הצעצועים", הוא מצביע.

מי שירצה לכתוב את קורות החיים של שיינפלד יכול לעקוב אחרי ספריו, החל מ'בכל מקום שהם' - סיפורי הצבא של חייל דתי, המשך ב'מים שאין להם סוף' על השנים בישיבת הסדר, 'החוק למניעת בדידות' שכתב בהיותו רווק בגיל לא צעיר, ועכשיו 'עד שנגיע הביתה' (ידיעות ספרים) - על הורות שמגיעה אחרי שנות רווקות ארוכות. יוצא דופן היה הספר 'אבדות', רומן שלא נמצא על רצף חייו של שיינפלד.

שיינפלד מסביר שהספרים שלו אינם ביוגרפיה. למרות שהוא שואל מהחיים סיטואציות וחוויות, ואפילו את שמה של המטפלת של ילדיו הכניס פנימה, גם הספר החדש איננו אוטוביוגרפיה. "אני לא איתן", הוא מפריד בינו ובין גיבור הספר, "אנחנו דומים. אם היינו נפגשים היה לנו על מה לדבר והיינו מבינים זה את זה טוב, אבל הוא הולך לקצה שאני לא".

שש שנים חלפו מאז יצא לאור ספרו הקודם של שיינפלד. "זה המון. היו תקופות שממש רציתי לכתוב, אבל אפילו אם הצלחתי לכתוב משפט, הרגשתי שזה לא זה. אי אפשר בכוח. אני לא כותב אם אין לי מוזה טוטאלית, אני ממש מכבד את זה, אחרת זה יוצא כמו תפילה בלי כוונה, סתם מילים. אין לזה שום משמעות בעיניי והקורא מרגיש את זה".

אז נצטרך לחכות שש שנים לספר הבא?

"כנראה שהנפש צריכה לצבור מטען מסוים כדי שאני אוכל להסתכל עליו חצי מהצד וחצי מבפנים", הוא אומר, אבל כבר כן שואל את עצמו מה עשוי להעסיק אותו בספר הבא. "יכול להיות שהספר הבא יהיה על אחים, כי מעניינים אותי היחסים ביניהם". לשיינפלד יש אח תאום ולרעייתו - אחות תאומה, והיום כבר יש לו שלושה ילדים, שהוא עוקב אחרי מערכת היחסים ביניהם. "אבל אני לא יודע, יכול להיות שיהיה בכלל משהו אחר".

יש סיכוי גם בביצה

ספרו הקודם של שיינפלד 'החוק למניעת בדידות' נכתב בעיצומה של תקופת הרווקות שלו. הספר טוב אבל קשה, והתחושה העולה ממנו הייתה ששיינפלד עבר תהליך של יציאה החוצה מהישיבה, והרשה לעצמו לכתוב גם על חדר השינה. בספרו החדש שיינפלד שוב חוזר אל תוך דל"ת אמות של גבולות הלכתיים. הוא עוסק גם בתפילה ומעלה סוגיות הנוגעות ללימוד גמרא, ולמרות שהוא כותב על מערכת היחסים שבין בני הזוג גיבורי העלילה, הוא לא נכנס למקומות שאי אפשר להיכנס אליהם.

"נכון" הוא מסביר, "כאן חזרתי הביתה. הכתיבה היא תלוית תקופה. 'החוק למניעת בדידות' הוא ספר קשה. כשאתה כותב על הרווקות יש בזה משהו יותר מחוספס, אולי מגיעים לחדרים אחרים גם כי מתעסקים בהם, אם כי לא באופן ממשי. אולי הבדידות פוצעת. היום זה משהו אחר, הספר הוא אחר, הוא ביתי, פעם ראשונה יש זוגיות של בית. אני כותב מהמקום שאני נמצא בו".

נישאת בגיל 37. בוא נדבר רגע על הרווקות.

"הרווקות הייתה תקופה קשה, אבל, ואמרתי את זה גם בשעתה, יש בה גם הרבה מתנות. לא חוויתי את זה כגיהינום. היא מאוד חיברה אותי לעצמי. יש לך את עצמך, אז מה, גם עם עצמך תהיה מסוכסך? מאוד התקרבנו. זה נשמע קצת סכיזופרני", הוא מחייך.

את שולי, רעייתו, שגם היא מורה ובת גילו, הכיר בארוחה בנחלאות. כן, בביצה. "יש סיכוי לביצה, אני מאמין בה. אם כבר לבד, אז שיהיה ביחד".

יש טענות נגד הביצות שהן אלה שמביאות את הרווקים למקום הנוח של לא להתחתן.

"אז מה, להישאר לבד? יש לזה מחירים, ברור. השאלה היא איזה מחיר יותר גבוה. מבחינתי להיות לבד היה מחיר יותר כבד מאשר להישאר באזור הנוחות, גם אם הוא מרחיק את החתונה".

הוא לא מתעסק בהשוואות, למרות שיש לו חברים בני גילו שכבר מלווים את הילדים לשיעור א', ובנו בכורו רק עולה לגן. "אנשים מסתכלים לפעמים על החיים שלהם כאוסף של החלטות ואז הם אומרים 'היו החלטות טובות יותר וכאלה שטובות פחות'. זו הסתכלות מאוד נוקשה. אני מסתכל על החיים כמו סיפור. הבחירה שלי ללכת למעלה אדומים זה סיפור. יכולתי ללכת למעלות או לעתניאל וזה היה סיפור אחר. אין סיפור לא נכון, יש סיפור יותר קשה או יותר קל. הסיפור שלי היה להתחתן בגיל 37. זה הסיפור שיכולתי לספר. לא יכולתי לספר סיפור של להתחתן בגיל 20. כנראה לא הייתי בשל". שלוש שנים יצא שיינפלד עם רעייתו שולי, שלוש שנים שהוא מכנה אותן "נוראיות" ותולה את האשם בעצמו. "היו לי הרבה חרדות ופחדים, זה החזיק מעמד בזכות שולי, בזכות המסירות שלה. בסוף הייתי מותש מהפחדים והתחתנו. מהרגע ההוא באופן מפתיע הכול נהיה מאוד פשוט. לי יש נפש דרמטית וסוערת, אולי בגלל מי שהיא, מכילה כזאת, זה הצליח".

שיינפלד לא אוהב להטיף או להשיא עצות לרווקים אחרים. הוא מעיד רק על עצמו. "גיליתי שהאושר הרבה יותר נגיש ממה שחושבים. לרגש שלילי יש תמיד נטייה להגזמה. הוא תמיד מעצים את עצמו. אז כשאדם שנמצא בפגישות ובפרידות ומרגיש שכל פרידה היא הצבעת אי אמון בו ובאהבה, נוצר הר. אבל מי שבאמת רוצה להתחתן, יתחתן. אני יודע שיש על המשפט הזה קושיות וגם לנו יש חברים שעדיין לא נשואים, אבל האושר אפשרי. היו לי פחדים אבל הנה, התחתנו ואנחנו שמחים ומאושרים וזה בית שמח. מאוד".

עד היום כתבת והיית מחויב רק לעצמך. את הספר הזה כתבת כשאתה נשוי. משהו השתנה במבט שלך לצדדים? יש דברים שרצית לכתוב ולא כתבת?

"כשהספר יצא לאור אשתי כתבה בפייסבוק שהיא גאה בי על הספר, אבל הבהירה שהיא לא ליאת ואני לא איתן ושחר שלנו הוא לא הילד מתן שלהם", כשהיא מכוונת לגיבורי הספר החדש. רק עכשיו, אחרי שיצא לאור, היא קוראת אותו לראשונה. "אולי כי זה מציף כל מיני דברים. ברור שלקחתי דברים מהבית, חולשות, קשיים ומתחים שאני מרגיש שבסדר לשתף בהם. בסוף אנחנו באמת לא הדמויות שבספר. כנראה שאני מרגיש בנוח כי אני עושה הפרדה, כי לקחתי את איתן למקום הרבה יותר פוצע מהחיים עצמם, לקצה טירוף שלא אגיע אליו בחיים".

"התלמידים הם חלק מהחיים שלי"

את הספר הנוכחי הוא כתב בתוך עשרה חודשים בלבד, עם חודשיים הפסקה באמצע. זה התחיל בקיץ לפני שנתיים. "יצאתי לשנת שבתון והיו לי שתי תנועות נפשיות סותרות, או אולי דומות. בדיוק אז שירה, הבת השנייה שלנו, נולדה. זו הייתה אבהות מאוד צעירה, הגדול היה בן שנה ורבע. במקביל, סיימתי לחנך כיתה שהייתי איתה ארבע שנים. התלמידים היו במובן מסוים כמו הילדים שלי". עם התלמידים האלה הוא התחיל כרווק וסיים כשהוא נשוי פלוס שניים. "הם עברו איתי את הכול: רווקות, אירוסין, נישואין ואבהות". אגב, תלמידי שלוש הכיתות שהוא חינך הוזמנו לחתונה שלו כאורחים מן המניין. 100 נערים, כולל מקומות ישיבה לכולם. "ברור, הם חלק מהחיים שלי".

כשתלמידי הכיתה שחינך במשך כל התיכון סיימו את חוק לימודיהם, הם הכינו לו אלבום עם מכתבים מכל הלב. הרבה מאוד פעמים הוא מוזכר בדבריהם כתואם אבא, כמי שהעניק אוזן קשבת וחמימות ביתית, יד מכוונת ולב פתוח. "ברווקות תמיד הייתי מסתכל על הר"מים האחרים שיש להם משפחה, והתלמידים הם מעגל שני או שלישי אחרי החברים. ולי, כאילו הכול היה מבולגן". והנה, גם הוא התחתן והפך לאב. "כתוב 'כל המלמד את בן חברו תורה כאילו ילדו'. הספר הוא על הכאילו הזה. אמרתי בוא נעשה ניסוי, מה קורה כשתלמיד מבקש להיות בן. מה שיפה בספרות זה שאפשר לקחת הכול צעד אחד קדימה. אתה יכול לכתוב על טירוף. הגיבור יכול לעשות שני צעדים קדימה ממני, ומסקרן אותי לראות מה קורה".

במוקד ספרו של שיינפלד נמצא איתן פלס, ר"מ שנישא בגיל מבוגר לליאת, אחות במקצועה. איתן הוא בן יחיד וליאת מגיעה ממשפחה ברוכת ילדים. לשניים בן אחד, מתן, והם משתוקקים להיריון שלא מגיע. איתן הוא ר"מ יצירתי ומשקיען, מסור אבל גם חרד. אחד שלא יודע להציב גבולות ולעשות הבדלות. לילה אחד מגיע אליו תלמידו תמיר ומבקש להיות לו לבן. איתן וליאת מקבלים אותו אליהם ומכאן הכול מתחיל להתגלגל, הדברים מגיעים עד סף פיצוץ שמוביל למבט עמוק פנימה ולבסוף לתיקון גדול.

"אני לש את זה, אני בוחן, חולק עם הקוראים ומשתף. אני לא בטוח שקיבלתי תשובות תוך כדי כתיבה, מה התפקיד של מורה מול הורה היום. לי מעולם לא הייתה שיחה אישית עם תלמיד כמחנך. היום אני רוצה להאמין שהשיח יותר אינטימי, יותר קרוב ומאפשר ומצד שני, אולי הוא תופס את המקום של ההורה? האם ההורים רוצים שיהיה כזה שיח בכיתה? אני מניח שכן. אני מקווה שגם בבית יש שיח כזה". ובכל מקרה הוא אומר באופן חד משמעי: "הבית הוא הכול. לספר קראתי 'עד שנגיע הביתה'. חשוב שיהיו לנו דמויות מעצבות בחיים, אבל קשה להתחרות עם התשתית של הבית".

דרך סוגיית האבהות וההורות שיינפלד נוגע בנקודות של זוגיות, גבולות, סודות במשפחה, נאמנות יתר וחוסר נאמנות. הוא גם מרשה לעצמו לערער, או לפחות לשאול, על סדרי בראשית שכולנו התרגלנו אליהם. "היום, בגיל חצי שנה אתה שם ילד במסגרת. מי מגדל אותו? אני או המטפלת? כשהוא עשה את הצעדים הראשונים, לינור, המטפלת, היא שראתה אותו. היא צילמה ושלחה לנו סרטון. יש משהו לא טבעי בזה. אני שם את הילד שלי אצלה, ההורים שמים את הילדים שלהם אצלי, וככה עובד העולם. בשעתו אמא שלי הפסיקה לעבוד לעשר שנים כשנולדנו. היום זה לא ריאלי להחזיק משפחה עם משכורת אחת".

יש פה גם הזמנה לאבהות אחרת. איתן הוא ר"מ שלוקח את הילד שלו כל בוקר לגן ועושה איתו את אחר הצהריים בגינה.

"מאז שהם נולדו, אני כל יום עם הילדים כשהם חוזרים מהגן. אני איתם בגינה. אני והאימהות", הוא צוחק, ומעיר שבעצם יש גם אבות. "אני מפזר אותם בבוקר, ואנחנו משכיבים אותם לישון ביחד. האבהות היום יותר נוכחת, יותר מדברת".

'האח הגדול' ובבא בתרא

איתן, גיבור הספר, הוא ר"מ פלא. מתיישב בכל ערב ללמוד את הסוגיה שילמד למחרת עם התלמידים. הוא לומד אותה, מתלבט עליה, מתלהב ממנה, בעיקר חי אותה. לא מעט פעמים הוא גם מביא אל השיעור הפעלות מיוחדות או מעמיק בשיח עם התלמידים. קשה להחמיץ את האהבה של שיינפלד לגמרא ולהוראה. היא נושבת בין דפי הספר.

שיינפלד למד במשך שנים רבות בישיבת מעלה אדומים ובשלב מסוים למד במקביל משפטים. כשסיים את ההסמכה קיבל טלפון מישיבת מקור חיים, שבו הציעו לו להיות רמ"ש - משהו בין רב למדריך שתפקידו להעמיק בהוראת הגמרא. לאחר מכן חינך במשך שמונה שנים בישיבת 'אורות יהודה' באפרת.

תכננתי לשאול אותך למה בישראל סופר צריך להתפרנס מהוראה, אבל אני רואה שזה משמעותי לך.

"אני לא רוצה להתחסד אבל כן, אני שמח בזה, אני חושב שזה ערכי וקורים דברים טובים. השנים שחינכתי היו מדהימות ממש. עכשיו אני מורה מקצועי לגמרא ולספרות". הוא ויתר על החינוך שהוא כל כך אוהב, "כדי להיות עם הילדים יותר בבית. זה ויתור, אבל כיף לי איתם".

במשך השנים סירב בתוקף ללמד ספרות, "כדי לא לקלקל את הכיף של הכתיבה", וגם "לך תלמד בנים ספרות, ככה חשבתי". בסוף החוויה הייתה חיובית. אבל גולת הכותרת מבחינתו היא הוראת הגמרא. "בעיניי זה ספר מדהים. אני משתדל לחגוג אחרי שלמדנו סוגיה קשה בעיון. אנשים חוגגים רישיון וכאלה, אז למה לא את הלימוד? אנחנו מביאים אוכל, מודים לה' שעזר לנו ללמוד ומדברים על הסוגיה מזווית אחרת". בשנה החולפת, למשל, נלמדה בכל הארץ מסכת בבא בתרא, מסכת לא פשוטה. אבל שיינפלד האיר בה זוויות משלו. "אני מרגיש שכל מסכת היא נושא. בבבא בתרא הנושא הוא שכנים. הגמרא מלמדת אותי איזה שכן התורה רוצה שאני אהיה". באחת מחגיגות סיום הסוגיות הוא הביא את השירים 'בין קירות ביתי' של עידן רייכל ושיר של שלונסקי על הבית. הוא דיבר עם התלמידים על 'האח הגדול', "שזה אנטיתזה לבבא בתרא, שבה יש גבולות מדורגים לפרטיות של האדם".

הוראת הגמרא נחשבת היום אתגר גדול. איך מפצחים אותה? יצירתיות?

"כן, קודם כול. דבר שני, לבדוק מה מעניין בזה. בשנה הבאה אלמד מסכת קידושין. אני בודק מה מעניין, מה מרתק אותי. יש שם המון על מצוות האב על הבן. אני חושב על הקשר שלי עם המצוות, הקשר שלי עם הבן. אני לא ניגש לזה כסוגיות תלושות".

בספר נדלק איתן, גיבור הספר, מסוגיית החרוסת שבמסכת פסחים. הוא נכנס לעומק המחלוקת בין החכמים שבודקים מה היא הסיבה להכנת החרוסת ואכילתה ומציעים מתכונים שונים שיש להם טעמים שונים. הטעמים הפיזיים ממחישים את השוני המחשבתי. זה, למשל, שיעור שהעביר שיינפלד עצמו לתלמידיו. "לא בכל שיעור אנחנו מכינים חרוסת", הוא מבקש להרגיע, "אבל זו באמת סוגיה מדהימה. את רואה מאכל שלא יודעים עליו הרבה, שיש עליו ויכוח עצום, ואם זה מסעיר אותך זה יגיע לתלמידים".

כמה מורים לגמרא באמת מחפשים את הזווית המעניינת כדי להגיש אותה לתלמידים?

"אני רוצה להאמין שקורים דברים טובים, כי אם לא, הקהל יצביע. הוא יצביע בראש, כי הוא לא יתעניין בזה". הוא מזכיר סקר שהתפרסם ב'עולם קטן', לפיו ההורים רוצים שיהיו פחות שעות קודש לילדיהם בבית הספר. "אז מה אנחנו מתלוננים על הילדים? זה קשור מאוד גם לאווירה בבית. אני לא רוצה להיות קוסם. אני מצפה מתלמיד שמגיע לישיבה תיכונית שיהיה לו רצון בסיסי ללימוד, צריך לשאול עד כמה משקיעים בבית בלימוד תורה", הוא אומר, אבל נזהר מלחנך את ההורים. "זו לא חוכמה שאני אומר את זה, אני האחרון להטיף. אנחנו עוד מנסים לקרוא 'כה עשו חכמינו' עם הילדים לפני השינה".

שיינפלד רואה בגמרא הרבה יותר מספר של סוגיות, מחלוקות והלכה. "בישיבה התיכונית אנחנו רוצים להקנות ערכים ובעיניי הגמרא היא ספר מאוד משמעותי. יש בו המון ערכים, זו שפה, איך להסתכל על החיים".

אחרי שלמד עם תלמידיו את סוגיית הריסת בתי כנסת בבבא בתרא, שיינפלד שוחח איתם על הריסת בתי הכנסת בגוש קטיף, "הבאנו את פסק הדין וראינו סרטון". אבל הוא מבטיח שזה לא ככה בכל הסוגיות, והוא בכלל מורה רגיל ומבקש לא לעשות ממנו מיתוס. "אני למדתי במעלה אדומים", הוא רומז ללימודיו בישיבה שכלתנית שלא עושה השלכות אקטואליות לגמרא, "לא צריך גימיקים ופירוטכניקה. אני לא מאמין בפירוטכניקה שהמטרה שלה היא לשעשע, אלא בפירוטכניקה שהיא תולדה של התלהבות. לא 'זו סוגיה לא מעניינת, אז בואו נעשה חרוסת', אלא 'זו סוגיה מה זה מעניינת, אז בואו גם נטעם אותה'".

הגישה שלך תלויה הרבה באמון בתלמידים.

"אם אותך זה מעניין, זה יעניין אותם. אם אותך זה לא מעניין, זה באמת אתגר". יש לפעמים סוגיות שקשה למצוא בהן את נקודת העניין, "אבל זה לימוד תורה וגם זה לימוד, שלומדים גם כשלא מתחברים. במקרה כזה אולי אשאל אותם מה מעניין אותם, אולי הם ייתנו לי רעיון שאני לא עליתי עליו. יש משהו מאוד מחבר בלימוד תורה. חלק ממורה ותלמיד זה לא רק השיחות האישיות והדיבור, אלא הלימוד".

הספרות תתקדש

הספר הראשון שכתב שיינפלד ראה אור בשנת תשס"ב. היה זה יבול של סיפורים שיצאו לאור בעלון הישיבה. 'בכל מקום שהם' היה כמעט קוריוז. לא הייתה אז כמעט יצירה דתית לאומית, בטח לא כזו שיצאה מספסלי בית המדרש. הוא זכה להתייחסות של אורי אורבך ברדיו, לכתבה ב'הארץ' ובמקביל גם ב'הצופה' ז"ל. היום, אחרי 16 שנים, המציאות ההיא נראית רחוקה. הציבור הדתי כבר מזמן מושך במקלדת וכותבים מתוכו מוציאים לאור ספרים מכל הסוגים.

מצד אחד שפע היצירה הוא ברכה גדולה, מצד שני הוא מביא איתו גם הרבה דברים לא ראויים, לא מבחינה ספרותית ולא מבחינה יהודית.

"אפשר להגיד את זה על כל הספרות, לאו דווקא הדתית". שיינפלד בכלל מציע לצאת מהתבניות, "למה לומר 'סופר דתי'? סופר כותב וכל אחד מביא מהעולם שלו. אני מכבד את הנטייה לסווג את הסופרים ומבין שזה מאוד מחבר את המגזר, אבל אולי צריך טיפה להשתחרר מזה כדי לא להיתקע. השאיפה בסוף היא כן לשבור את תקרת הזכוכית".

השאלה היא אם לילד הזה התפללנו. כשאנחנו אומרים בואו נעסוק יותר בספרות, בקולנוע וביצירה, מגיע גם הרבה רפש.

"נכון, אבל איך יקרו דברים? גם המדינה, מי הקים אותה? צריך להסתכל למרחקים. אני מעדיף שנעז ונטעה יותר מאשר שלא נעז. עדיף לי שהילד שלי יעוף על עצמו ובסוף יגיע לאיזון של מה הוא שווה באמת, מאשר שיחשוב שהוא דפוק. אם אני אחשוש כל הזמן ואדאג, אז משהו מראש יהיה חסר כוחות. אז נכון שכשאנחנו מחנכים ליצירה תצא גם יצירה בעייתית, כזו שהיא מעבר לגבולות, אבל יש לי אמון בדור הזה, אמון בתהליך התשובה, שהעולם מתקדם. אז הרגישים יקראו או לא יקראו. גם אני יכול להתבייש במה שכתבתי בגיל 19, כי זה היה בוסרי, אבל מאז התקדמתי. אי אפשר שמיד הכול יהיה נפלא".

אני מספרת לו על התחושה הגאולית שחשתי כשקיבלתי לידיי לאחרונה את הספרים החדשים שלו ושל מירה קדר. שני ספרים שהקריאה בהם מעבירה תחושה משמחת של "הספרות תתקדש". שיינפלד מתלהב מהמחשבה ומהביטוי של הרב קוק. "אנחנו לא סתם נפגשים הערב, אור לג' באלול", הוא אומר וניגש לספריית הבית, שולף את 'אורות התחייה', מדפדף בו מעט וקורא: "אי אפשר לספרות הישראלית שתצליח בלא התקדשות הנשמות של הסופרים". ואחר כך מפרש: "אם אתה רוצה ספרות טובה אל תחנך רק ליצירתיות, תחנך לתיקון המידות".

מבחינת שיינפלד, "הספרות תתקדש" היא ספרות שמתארת תהליכים של תיקון. "זה יותר משמעותי מג'יפה כזאת או אחרת. השאלה היא אם עברתי בספר יחד עם הגיבור משהו שמברר, משהו שמתקן ולא כסדנת חינוך. בספר שלי איתן מתקן את עצמו, וכדי לתקן את מערכת היחסים של התלמיד שלו עם אביו הוא צריך לתקן את מערכת היחסים שלו עם אביו מולידו".

ובכל זאת קשה לנוכח רדידות של תוכן ושפה, ועיסוק ספרותי בכל מיני תופעות לאו דווקא הולמות.

"הספרות תתקדש זה חצי ציווי, מאיפה הרב קוק יודע שזה יקרה? הוא כותב 'הספרות תתקדש וגם הסופרים יתקדשו, יתרומם העולם להכיר את כוחה הגדול והעדין של הספרות'. זה אמון. הרב קוק מביע אמון בכותבים", וגם שיינפלד כנראה. והאופטימיות שלו מידבקת.