בשבע מהדורה דיגיטלית

השביל הזה ממשיך כאן

מה אמרתי לבן שלי, ולעצמי, ערב פתיחת שנת הלימודים. טורו של ידידיה מאיר מתוך העיתון "בשבע".

ידידיה מאיר , י"ב באלול תשע"ח | עודכן: 07:51

ידידיה מאיר
ידידיה מאיר
מנדי אור

1

יש מעט מאוד רגעים בחייו של אדם שבהם הוא יודע, בזמן אמת, שהוא נמצא באירוע היסטורי. בהתרחשות שגם בפרספקטיבה של מאה ועשרים שנות חייו היא משמעותית מאוד. ואני לא מדבר עכשיו על שחרור הכותל, נפילת התאומים או התרחשויות מהסוג הזה. להפך, העולם ממשיך כרגיל, עוד יום שגרתי לגמרי, אבל בחיים האישיים – משק כנפי ההיסטוריה.

אירוע שכזה התרחש בחיי ביום ראשון שעבר. בשעה תשע וחצי בבוקר נכנסנו לרכב, אשתי, אני, הילד הבכור שלנו והמזוודה שלו, ואחרי שעה ומשהו חזרנו הביתה אשתי ואני. בלי מזוודה ובלי ילד.

טוב, נראה לי שעשיתי את זה קצת יותר מדי דרמטי. זה לא שמסרנו אותו לאימוץ. פשוט שלחנו אותו לישיבה. ואם זה לא מספיק מרגש בשבילי גם ככה, אז לא סתם ישיבה. אותה ישיבה שבה - בדיוק באותו תאריך, א' אלול, לפני 28 שנים - התחלתי אני את לימודיי בה. שומעים את המשק, נכון?

2

מכירים את ההורים האלה שלוקחים את הילדים שלהם ל"שיחה"? ממש קובעים איתם שעה ומקום ומדברים? אני לא כזה. מלחיץ אותי שיחות. וברוך השם שגם ההורים שלי לא כאלה. אנחנו מדברים כמובן, אבל בתוך החיים עצמם, לא במסגרת מגעים רשמיים. ואחרי כל זה, ביום ראשון שעבר, באותה נסיעה, לקחתי את הילד שלי לשיחה. אמרתי לו: תקשיב טוב. יש לי דברים חשובים לומר לך. והוא הקשיב.

שבוע אחר כך, אני חושב שיש כמה נקודות מתוך השיחה הזאת שחבל שיישארו רק ביני ובין בחור הישיבה הפרטי שלי. הרי חוץ ממנו, יש עוד כמה שמתחילים בימים אלה מסגרת לימודית חדשה.

3

אז מאיפה נתחיל? מהנושא הכי מאיים בדרך לישיבה חדשה. מהפיל הגדול שברכב: הגעגועים. תלמידים יקרים (וגם תלמידות, ובעצם כל מי שיוצא למקום חדש), קבלו טיפ שיעזור לכם להתמודד עם המחנק בגרון ועם הדמעות בעיניים:

ובכן, תרופת הפלאים היא להבין שזה עניין חולף. זה פשוט משהו שעובר תוך כמה שבועות. בטוח. אצל כולם. בדיוק כמו שביום הראשון בגן מיררתם בבכי בפרידה מאמא, ואחרי כמה ימים/שבועות (כל אחד לפי הקצב שלו) הפסקתם עם העניין הזה, כי פתאום אמרתם לעצמכם "היי, בעצם נורא כיף לי בגן עם כל המשחקים והחברים ובבית די משעמם" – כך גם כאן. הגעגועים הם עניין מאוד זמני. צריך לדעת את זה, לזכור את זה, להאמין בזה. הלוואי שכל הבעיות שלנו בחיים היו עוברות כמו קשיי הפרידה שיש לנו כשאנחנו עוזבים את הבית. וזה לא סתם עובר, אלא שתוך זמן לא רב, נגיד באזור חנוכה, הפנימייה הופכת לכיף הכי גדול, למרכז החיים. יהיו צריכים להזכיר לכם לצלצל הביתה מדי פעם.

אז מה עושים בינתיים? זה לא שאני אומר לכם להתכחש לכאב, לא לחשוב על פתרונות. אפשר ומומלץ לחזור הביתה יום אחד באמצע השבוע, אפשר לבקש מההורים לבוא לביקור, אפשר גם לבכות קצת בשירותים (רק זהירות עם נייר הטואלט הישיבתי – הוא שורט), אבל הכול מתוך תודעה שזאת בעיה זמנית שנפתרת מעצמה.

ואל תיתנו לקור הרוח שלי להטעות אתכם. את הטור הזה כותב הילד הכי מתגעגע בעולם הישיבות. קיבלתי בשעתו אישור מיוחד מראש הישיבה שלי (ושל הבן שלי) לחזור הביתה בכל יום שלישי עד שאתרגל. עד היום אני אסיר תודה לו על כך. אבל זה לא הספיק לי. גם בשאר הימים ביקשתי מאבא שלי שיבוא, מתי שהוא רק יכול, ללמוד בבית המדרש של הישיבה, כדי שארגיש בבית. אחר כך, כשקצת התביישתי בזה, ביקשתי ממנו שיגיע ללמוד בבית הכנסת הקטן של היישוב שבו נמצאת הישיבה. לא בטוח שאראה אותך בכלל, אמרתי לו, אבל עצם הידיעה שאתה באזור מקלה עליי. והוא עשה את זה (תודה רבה, אבא!), עד שזה פשוט עבר.

4

טוב, בואו נדבר קצת על הלימודים עצמם. הרי זה מה שעושים שם בישיבה בסופו של דבר. וזה קשה. להתנתק ככה מכל העולם, מהקצב של העולם, מהשפה שלו, ולהתעמק בטקסט עתיק שנכתב לפני אלפי שנים. ולצערי, בניגוד לגעגועים, כאן אני לא איש בשורה: הקשיים האלה, בעצימות כזאת או אחרת, מלווים אותנו כל החיים. הקונפליקט בין הכיף המיידי והלא דורש מאמץ ובין עשייה שנותנת סיפוק אמיתי אך דורשת התעמקות ועמל, הוא האתגר המרכזי של חיינו כאן בעולם הזה.

אז מה עושים? אני מציע לך, תלמיד כיתה ט' יקר, וסליחה שאני מדבר עכשיו כמו קשיש בבית אבות, להקשיב לניסיון החיים של אנשים מבוגרים ממך. תשאל את מי שאתה רק רוצה, אם הוא לא מתגעגע לימי עלומיו. לזמן שהיה לו להשקיע בלימודים, לכוחות של אז, לריכוז, לזיכרון, ליישוב הדעת.

במובן הזה העולם ממש אכזר. אתה יודע כמה הייתי מאושר לו ניתנה לי עכשיו האפשרות לחזור לישיבה? לא כי חלילה רע לי בחיים עכשיו. טוב לי מאוד ברוך השם, ובדיוק לכן אין לי זמן. בשביל לפתוח דף גמרא אני ממש צריך להילחם ראש בראש בלו"ז שלי. לשים לשעה קלה על "השתק" את העבודה, את הילדים, את כל משימות החיים החשובות, וגם את השטויות. ואז, כשזה קורה סופסוף, אני מתיישב מול הגמרא ו... נרדם. והנה, אתה נמצא עכשיו במקום שנותן לך הכול - סביבה נעימה, אוכל, מורים טובים (אני מקווה), חברותות שיכולות לעזור ובעיקר המון זמן – אבל המציאות מלמדת שבדרך כלל לא יודעים להעריך את זה. או כמו שאומר הפתגם הסיני הנודע (שהרגע המצאתי): "כשאתה צעיר יש לך המון זמן וכוח אבל אתה עדיין צעיר, כשאתה מבוגר יש לך המון שכל וניסיון חיים אבל אתה כבר מבוגר".

אני יודע שקשה לשכנע בזה ילד בן 14 שאומר לעצמו "עזוב אותך מלימודים עכשיו, תן ליהנות מהחיים". אבל אני אומר: עזוב אותך מלבזבז זמן עכשיו, יהיה לך כל כך הרבה זמן לבזבז בהמשך החיים, נצל את השנים האלה שחולפות כה מהר כדי להתמלא בתוכן.

ולא רק בכיתה ט', אלא גם בשנים הבאות ובמסגרות ישיבתיות בגיל מבוגר יותר. יש כאלה שחושבים: בשביל מה להשקיע בלימוד תורה בישיבה? הרי אין לי שום תוכניות להיות ראש ישיבה, אז כמה זמן כבר אני צריך להקצות ללימודי קודש? מה זה רלוונטי לקריירה שלי? האמת הפוכה: אם בכוונתך להיות רב בישראל, אז יש לפניך עוד הרבה שנים של לימוד, בנחת. אבל אם בכוונתך לצאת מבית המדרש לעולם המעשה, אזי השנים הקצרות האלה בישיבה הן הזדמנות נדירה להוסיף ידע וערכים ומטען שישפיעו על כל חייך, לא משנה לאיזה כיוון תיקח אותם אחר כך. מי שמשקיע, מי שמחובר ללימוד, מלבד עצם המצווה של תלמוד תורה כמובן, גם יהיה עורך דין טוב יותר, רופא טוב יותר, איש הייטק טוב יותר, נהג משאית זבל טוב יותר. וגם - אבא טוב יותר ובעל טוב יותר ובן טוב יותר.

5

בעוד כמה דקות אתה הולך להכיר לא מעט פרצופים חדשים. כמה מהם ילוו את חייך מכאן והלאה. חברויות מהישיבה זה משהו שיכול להימשך אל תוך החיים, אפילו אחרי שמתחתנים (ולא, בניגוד למה שנראה, לא תמיד יודעים כבר בימים הראשונים מי יהיו חבריך הטובים). נסה להאיר אליהם פנים. לכולם. פשוט להיות נחמד, ולא סתם מתוך נימוס, נחמד באמת.

תבין, כל חבריך לכיתה הם אנשים שירדו עכשיו מגדולתם. גם אתה. זה נשמע נורא אבל אני אסביר: הרי כל אחד הגיע מבית הספר שלו, מכיתה ח', הכיתה הגבוהה ביותר, עם כל המעמד החברתי והתנאים הנלווים, וגם עם המקום המיוחד בבית, במשפחה, בשכונה, ופתאום הכול מתאפס. אתם מגיעים למסגרת חדשה לגמרי שבה אתם בעצם כיתה א'.

בצבא יש מילה מדויקת שמתארת חייל חדש שרק עכשיו הגיע לבסיס והוא לא יודע מה עושים ומי נגד מי: "שוקיסט", מלשון שוק והלם. אין דבר שיכול לעשות טוב לשוקיסט יותר מחיוך על הבוקר. אפילו אם המחייך הוא שוקיסט בעצמו.

6

יש לי עוד כל כך הרבה דברים חשובים לומר, אבל המקום בעמוד הזה נגמר. טוב שהנסיעה לישיבה הייתה ארוכה יותר. יש רק עניין אחד שעליו לא דיברנו בדרך לישיבה. התמודדות חדשה בחיים: פתחתי בזה שהגעגועים של ילד שמתחיל ישיבה חדשה הם דבר שפשוט חולף עם הזמן. אבל מה עם הגעגועים שאיש לא הכין אותנו אליהם? לא של הילד, אלא של מי שנשאר בבית? יכול להיות שלא רק לי היה קשה לפני 28 שנה, כשהתחלתי את הישיבה, אלא גם להוריי?

מקווה שגם זה עובר. עד אז, אני שוקל להתחיל לבוא מדי פעם ללמוד לידך. אל תדאג. לא אשב בבית המדרש של הישיבה החדשה. לא אעשה לך בושות. אבל יתכן שאלך לבית הכנסת הקטן של היישוב שבו נמצאת הישיבה. לא בטוח שאראה אותך בכלל, אבל עצם הידיעה שאתה באזור אולי תקל עליי.

לתגובות: yedidyameir@gmail.com

את המשפחה הזאת פגשתי לפני כמה ימים בכניסה לכותל המערבי. באותו ערב מלאו לגפן וייס ממצפה יריחו 12 שנים. כשהייתה בת חמש היא התחילה ללמוד את התנ"ך, שניים-שלושה פרקים בכל שבת. את מה שלא הבינה, אבא הסביר לה. הלימוד נמשך ונמשך עד לסיום עשרים וארבעה הספרים של תורה, נביאים וכתובים. את הפרק האחרון בתנ"ך (דברי הימים ב, לו) היא למדה כמה דקות אחרי שצילמתי אותה, מוקפת בבני המשפחה הנרגשים ברחבת הכותל. בת מצווש קצת אחרת.
צילום סלולרי: ידידיה מאיר