הכדור שחתך את הלב של אבא חתך גם אותי

מתי איבד את אביו הרב יצחק עראמה הי"ד בפיגוע ירי שאירע ב-2002 בציר כיסופים, החל לגמגם בעקבות הטראומה וכיום הוא מדבר דרך המוסיקה.

מתי עראמה , ט"ז באלול תשע"ח

מתי עראמה
מתי עראמה
צילום: לירון מולדובן

קוראים לי מתי. ואני מגמגם. כן כן. מ-ג-מ-ג-ם. קשה לי עם חלק מההברות. קשה לי עם חלק מהאותיות.
קשה לי לנסח את עצמי בדיבור. קשה לי כשצוחקים עלי.

את יודעת בכלל למה אני מגמגם? ניסית לחשוב לפני שהחלטת לשחרר את הנצרה ופשוט לירות בי?
ואני פשוט הרמתי ידיים. קיבלתי את הקליע בלב. בזרועות פתוחות. ולמה בכלל שאספר לך את הסיבה לגמגום? הרי תביני אותי? רצחו את אבא שלך מול העיניים? והכל, וגם הקול, השתתק?

אז אני מתי. אמא ואבא שלי החליטו לקרוא לי מתתיה- שזה אומר מתנה מה'. ואני, אולי החלטתי לקצר ל"מתי" כי נתקעתי עם ההברה של השם שלי יותר מדי פעמים. אולי גם כי זה שם במה שתופס יותר. אבל זה לא העניין.

אני מגמגם בעקבות טראומה שפקדה אותי כילד בן עשר. רצחו את אבא שלי לנגד עיניי. ממש במרחק נגיעה. ואני, נשארתי בחיים. אבל הכדור שחתך את הלב של אבא, חתך גם את הלב שלי. ובאותה שנייה איבדתי גם אותו, וגם קצת אותי.

הרבה שנים הייתי ממעט לדבר, להתבטא, להתערב ולהתווכח. השתיקה החמיאה לי. וברחתי למוסיקה. שם יש את הקצב, את הסדר, והמילים פשוט דיברו אותי.

לא מזמן, הגמגום היה נקודת חולשה אצלי. כל אחד שצחק, גיחך, או סתם רמז פשוט נמחק אצלי. הרגשתי שהלב שלי מתכווץ. מתפורר וכמעט נעלם. ולכאורה, מי הוא בכלל?!

אז החלטתי, שלא עוד. אני מתי, ואני מגמגם.

קבלו אותי, קבלו את האחר. את השונה. אל תשפטו, אל תצחקו. ובטח שאל תלעגו. אני מתי. והלב שלי, הוא קצת הלב שלכם.