גם הבצורות מוכיחות: אנחנו בגן עדן

בצורות השנים האחרונות מוכיחות את איתנותה של ישראל בלב מזרח תיכון רווי משברי אקלים. ליכולותיה של ישראל השפעות מדיניות אזוריות.

איתמר צור , י"ז באלול תשע"ח

 אי של יציבות. כנרת בבצורת
אי של יציבות. כנרת בבצורת
צילום: שמעון כהן

המחסור בגשמים של השנים האחרונות הובילה למספר תרחישים שטרם הכרנו בעבר. תופעות כמו עכברת או קדחת הנילוס המערבי לא היו מוכרות לאדם הפשוט – והן ללא ספק תוצאות של מפלס מים נמוך המאפשר התרבות של מזיקים שונים.

עם זאת, התופעות הללו רק מציגות את העובדה כי כאן במדינת ישראל, נמצא גן העדן של המזרח התיכון ולו רק בשל העובדה שאין כל מגבלה על מי השתיה והרחצה, ועשירי עמנו יכולים להמשיך לשכשך רגליהם במימי הבריכה הפרטית שלהם.

בילדותי סיפר לי אבי כי משפחתו נהגה לשחות במים השוצפים של נהר החידקל הסמוך לעיר בגדד בעיראק. הנשיא סדאם חוסיין נהג להצטלם כשהוא שוחה במימי הנהר שהפך לאחד מסמליה של המדינה. היום, גם בשל הבצורת וגם בשל אי יכולתה של המדינה לנהל משק מים מסודר, ישנם מקומות בהם ניתן לחצות את הנהר בהליכה – דבר שמוביל כיום, מעבר למחלות זיהומיות קשות – גם להגבלת אספקת מי השתייה לאזרחים בעיראק.

המצב זהה גם באיראן, סוריה ולבנון וללא ספק מקשה על השליטים, דיקטטורים ככל שיהיו, למנוע המתמרמרות בקרב הנתינים.

אני מניח שבעוד עשרים שנה, עת יסופר על ההגירה הגדולה של תושבי המזרח התיכון לאירופה, יזכירו את הסיבות להגירה ובניהן גם את הבצורת הגדולה שנמשכת בינתיים כבר 5 שנים – אולם על ישראל היא כמעט ואינה משפיעה – לבטח לא על יציבות השלטון.

נחזור למדינת היהודים, שהודות למתקני התפלה, ניהול משק מים תקין ואפילו התגייסות הציבור למען חיסכון במים, אינה סובלת ממחסור במימי השתיה. אולם המחלות אשר פוגעות במימי הצפון מטרידות את מנוחת כולנו. לכך קיימת גם סיבה נוספת אשר לצערנו זוכה להתעלמות מצד התקשורת. מאז הנסיגה מלבנון בשנת 2000, פועל החיזבאללה בהטיית מימי הנהרות הזורמים לדרומה של לבנון ומשם למדינת ישראל. מנהיג הארגון השיעי אף הצהיר כי ישראל מבצעת גניבת מים לבנונים ופעילות הטיית הנהרות מהווה הפרה בוטה של החוק הבינלאומי. ראש הממשלה המנוח, אריאל שרון הצהיר כבר בשנת 2002 כי הטיית מימי הנהרות מהווה עילה למלחמה – אולם למעט מאמצים דיפלומטיים לא נעשה דבר – מאמצים שכמובן לא הועילו שהרי מדובר בארגון טרור, למרות שארגונים בינלאומיים מנסים להציגו בצורה אחרת.

לדוגמא, מתקני שאיבה שהוקמו במקורותיו של נהר החצבאני (הידוע גם בשם נחל שניר) גורעים מתפוקת הנהר לישראל 9-10 מיליון מ"ק בשנה. ובכלל בשנים עברו כמות המים הנשפכת לאגן הכנרת מהצפון מסתכמת ב-343 מיליון מ"ק בשנה בממוצע החל משנת 2009 לעומת 434 מיליון מ"ק בשנים הקודמות. הנ"ל נגרם בעיקר בשל הבצורת המתמשכת אולם גם בשל הפעילות העבריינית שמבצעת ממשלת לבנון בחסות חזבאללה ובשתיקתם של מוסדות האו"ם שמתעלמים מההפרות הללו.

זקני השבט ודאי יוכלו לספר על תחילת שנות ה-60, עת עמלו סוריה ולבנון להטות את מימי הבניאס, הדן והחצבאני לירמוך הסורי, בהתאם להחלטות ועידת קהיר, על מנת לפגוע באספקת המים לישראל ולפרוייקט המוביל הארצי. פעילות זו היתה אחת הגורמים שהובילו בסופו של דבר למלחמת ששת הימים ולכיבושה של רמת הגולן מידיה של סוריה ובין היתר השתלטות על מקורות המים של הירדן.

חזון אחרית הימים עשוי לגרום ללבנונים לשתף פעולה עם ישראל על מנת לשמור על מאגרי המים הקיימים על מנת לנצלם טוב יותר ללא הטיית נהרות – אולם ה"מוקוואמה", ההתנגדות לעצם קיומה של מדינת ישראל גורמת לשליטים, הן של לבנון והן של רוב מדינות המזרח התיכון, לפגוע קודם כל באזרחיהם שלהם ולו רק על מנת לזכות ביתרון, קטן ככל שיהיה על מדינת ישראל.