האם בן גוריון עמד מאחורי רצח ברנדוט?

האם בן גוריון אחז בחוטים שמאחורי רצח הרוזן ברנדוט? אם לא, מדוע הפך היורה לשומר ראשו? מדוע לא נאסר? ומה מלמדים הרמזים סביב הרצח?

שמעון כהן , י"ז באלול תשע"ח

דוד בן גוריון
דוד בן גוריון
צילום: COHEN FRITZ - לע"מ



טוען....

האם הרוזן פולקה ברנדוט, מי שהכין והגיש לאו"ם הצעת חלוקה שהייתה מותירה את ירושלים בשליטה בינלאומית, אכן נרצח על ידי אנשי הלח"י? האם אכן החשש מאבדן השליטה על ירושלים הוא שהוביל לרצח? האם יתכן ובן גוריון, ראש הממשלה באותם ימים, היה מעורב בתכנון הרצח?

אצל היסטוריון ד"ר אורי מילשטיין התקבץ מידע שמעניק תשובות מפתיעות לשאלות הללו ושאלות נוספות, והוא פרסם את מסקנותיו במאמר בעיתון 'מעריב'. ביומן ערוץ 7 שוחחנו אתו על התובנות החדשות בפרשה הישנה.

"לפי הממצאים לא מדובר ברצח אלא בחיסול ממוקד", פותח ד"ר מילשטיין ועורך השוואה לחיסולי מנהיגי החמאס והחיזבאללה: "אם זו הייתה החלטה של ראש הממשלה ואם הוא התייחס לרוזן ברנדוט כאל אויב וסכנה והוחלט לחסל אותו, זה דומה לחיסול ראשי החיזבאללה, חמאס או אש"ף".

לטעמו של מילשטיין "כל הנתונים מראים שבן גוריון היה בתוך העסק". כך הוא קובע ומיד פותח בהצגת הנתונים כפי שנאספו אצלו ובעקיר בהצגת השאלות שאינן מקבלות מענה, אלא אם כן נקבל את הטענה שאכן ידו של בן גוריון הייתה שותפה לחיסולו של הרוזן:

"ברנדוט מונה להיות מתווך בין היהודים לערבים מיד אחרי הקמת המחמה, כלומר הוא היה איש שלום", אומר מילשטיין. "הייתה לו הצעה ראשונה לתת את ירושלים למלך עבדאללה, אבל הוא חזר בו אחרי שהתנגדנו וגם הערבים התנגדו לכל פשרה. הוא חוסל אחרי שהגיש הצעה שניה שנשלחה לאו"ם שהתכנס ארבעה ימים אחרי חיסולו לדיון בהצעה הזו".

למעשה הצעה מחודשת זו קובעת שירושלים תמשיך להיות בינלאומית כפי שהייתה לאחר החלטת הכ"ט בנובמבר, כך שתמוה הצורך לרצוח את ברנדוט שרק מקבע מצב קיים ולא מייצר מציאות חדשה.

להבנתו של מילשטיין הסיבה שהובילה לחיסולו-רציוחתו של ברנדוט לא הייתה אבדן השליטה הישראלית על ירושלים אלא הסיכוי והחשש מאבדן השליטה על הנגב אותו ראה בן גוריון כפוטנציאל הגדול ביותר של ישראל הצעירה. לטעמו סוגיית עתיד הנגב הטרידה גם את הסובייטים שגם ידם שלהם במעשה חיסול הרוזן.

"כיוון שבריטניה שלטה בירדן החשיבה של הבריטים, כפי שאנחנו הבנו זאת אז, הייתה שאם כל הנגב יהיה בשלטון ירדן בריטניה תעביר את בסיסיה ממצרים וירדן לנגב שיהפוך לבסיס בריטי צבאי. נזכיר שמדובר בימי ראשית המלחמה הקרה בין הגוש המערבי ומזרחי כשבריטניה נחשבה למעצמת-על. סטאלין תמך בהקמת המדינה, לא מאהבת היהודים אלא מרצון לסלק את הבריטים, ובהצעה שלו ברנדוט מקבע את בסיס הבריטים בנגב. מההבנה הזו ברור שהדבר העיקרי הוא לא ירושלים אלא הנגב".

לאחר שהבהיר בדבריו אלה את התפיסה העקרונית שעומדת מאחורי ההגיון שבמעשה החיסול פונה ד"ר מילשטיין לשאלות שהובילו אותו למסקנותיו מתוך ניתוח האירועים:

את הרצח ביצעו אנשי לח"י, אבל יש כאן תמיהה. בברנדוט ירה יהושע כהן ז"ל, שהיה חבר שדה בוקר. יומיים לאחר הריגת ברנדוט איסר הראל מדווח לבן גוריון שכנראה יהושע כהן הרוצח. ניתן לשער שאם בן גוריון ידע על כך יאסרו אותו, אבל לא רק שלא אסרו אותו אלא שב-1953 כשבן גוריון פורש מהממשלה הוא עובר לשדה בוקר ויהושע כהן מתמנה על ידי השב"כ לשומר ראשו. איך זה קורה?", שואל מילשטיין ומציין כי בתקופה זו הופך השומר ראש, המחסל-רוצח לשעבר, לחבר הכי קרוב לבן גוריון.

ממשיך מילשטיין בתיאור התמיהות העולות מהעיסוק בפרשה: "פרופ' מיכאל בר זוהר כותב ביוגרפיה על בן גורויון והוא לא יכול שלא לעסוק ברצח ברנדוט, ונשאלת השאלה אם בן גוריון ידע או לא. בר זוהר מספר שהוא שוחח עם בן גוריון שאמר לו שהוא לא ידע שיהושע כהן הוא שירה, אבל מתברר ששמונה שנים קודם לשיחה בן בר זוהר לבן גוריון, יהושע זטלר, מפקד לח"י בירושלים שלדבריו הוא זה שהגה את רעיון חיסול ברנדוט, הוזמן לשדה בוקר ובמשך יומיים יש שיחות משולשות שלו עם כהן ובן גוריון, שם הם משוחחים על העניין. את הכול עשו כדי להסתיר את זהות הרוצח ואת התשובה לשאלה אם בן גוריון ידע או לא ידע".

"כשאני בודק את העניין ואת הנתונים מובן מאליו שבן גוריון ידע. במובן זה או שהוא עבד על בר זוהר או שבר זוהר שיתף פעולה כדי להסתיר את האמת על הפרשה", אומר מילשטיין".

בהמשך השיחה עובר מילשטיין לפרטי החיסול עצמו וגם ממנו עולות תמיהות: "היו ארבעה אנשים בחוליה שבראשה היה יהושע כהן. אחד מהם היה משולם מקובר שהיה הנהג. כשברנדוט נסע לפגישה עם מושל ירושלים, דב יוסף, והחוליה עצרה אותו מי שהוביל את הנסיעה היה קצין הקשר בין צה"ל לאו"ם, משה הילמן. הילמן הכיר את מקובר והם זיהו אחד את השני. שעתיים אחרי החיסול הגיעה המשטרה שלא ידעה על הקשר הזה. הם הציגו את הדבר כמעשה נורא שמסכן את המדינה. המשטרה חקרה את הילמן אבל הוא לא אמר למשטרה שהוא זיהה את מקובר. זה הדבר הראשון שהיה צריך להגיד, מה שהיה מאפשר למשטרה להגיע לשלושת האחרים בחוליה. כשהילמן הגיע הביתה היה פתק אזהרה 'הילמן היזהר'. הוא הרים טלפון למפקד ירושלים, משה דיין, מקורבו של בן גוריון ומי שהיה מינוי אישי של בן גוריון. הילמן מספר בשיחה לדיין שהמשטרה חקרה אותו והוא לא סיפר על המפגש עם מקובר ושהוא לא סיפר למשטרה ושעכשיו קיבל הודעה להיזהר. דיין עונה לו 'טוב מאוד שלא אמרת למשטרה'. מה פתאום זה טוב מאוד? זו כמעט הוכחה לכך שהממסד ארגן את הדבר הזה".

דיין, מוסיף מילשטיין ומספר, אומר להילמן שלא יחשוש ואם בכל זאת הוא חושש הוא יוברח לחו"ל. "לא מזמן התפרסמו זיכרונותיו של זטלר שמספר שבן גוריון ניצל את ההזדמנות לחסל את הלח"י. כלומר שמעבר לזה שהוא רצה לחסל את ברנדוט הוא גם רצה לחסל את הלח"י ולכן הוא נתן הוראה לתפוס כל איש לח"י ולעצור אותו ואם מתנגדים להשתמש בנשק. חברו של זטלר הוא שר הפנים, גרינבויים. זטלר פונה אליו שיפסיקו עם החיפושים הללו. זטלר מספר שגרינבויים אומר לו שלא מתכוונים ברצינות והכול יהיה בסדר".

"החידוש הגדול: נתנו פקודה לשב"כ ולמשטרה לתפוס את כל אנשי לח"י והמחשבה של המשטרה הייתה שאם עצרת 200 אנשי לח"י ותומכיהם יש סיכוי שבהם יהיו גם הרוצחים. בנוסף, איש מהאו"ם מעיד שאחד הרוצחים היה ג'ינג'י, כך שאם מוצאים בין העצורים כמה ג'ינג'ים יש לך אפשרות להגיע דרכם לרוצחים, אבל לא עשו מסדר זיהוי ואחרי שנתיים בלבד סגרו את התיק בטענה שלא מצאו את העבריין. זה קורה למרות שההתיישנות על רצח היא עשרים שנה. ברור שתיק כזה לא סוגרים בלי אישור של בן גוריון".

את מה שרואה מילשטיין כחידוש הגדול שלו הוא מתאר בשלב זה: "זטלר החליט לרצוח את ברנדוט, אולי זה נכון ואולי זה סיפור כיסוי, אבל הוא אמר את זה לישראל אלדד ממנהיגי לח"י, שאמר לו שזה גדול עליי וצריך להתייעץ עם המנהיג הגדול יותר, נתן ילין מור, שהיה בקשר עם הסובייטים ויש אפילו שסברו שהוא סוכן סובייטי. אלדד היה בירושלים וילין מור היה בחיפה. נסעו אליו והוא אמר שצריך לחסל אותו. כעת יש כמה בעיות - בעיה אחת היא שילין מור פרסם שני ספרים והרבה מאמרים ומעולם לא הזכיר את רצח ברנדוט. בעיה נוספת היא שלימים כשאלדד דיבר אתו על רצח ברנדוט והוא אמר שהוא לא זוכר שיח כזה. החידוש שלי הוא שמתברר שהגיע לארץ מטוס מצ'כיה וממנו יצאה דיילת שנסעה לכרמל למקום שבו התחבא ילין מור כדי להבריח אותו לצ'כיה. זה נודע למשטרה כי היו סוכנים בלח"י. הם עקבו אחרי הדיילת וכך יצא שלפני כשלושים שנה ראיינתי יהודי על טבחי בעין זיתון, והיהודי הזה היה בשב"כ בחיפה ובראיון מוקלט הוא מספר לי על ההוראה שהוא קיבל לעקוב אחרי הדיילת עד לביתו של נתן ילין מור. הם אסרו אותו, אבל בביתו היה גם מתתיהו שמולביץ', שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה גם של בגין וגם של שמיר. מזכיר הממשלה באותו זמן, זאב שרף, שהיה אחראי על שירות הידיעות, אמר לי ששמואלביץ' היה שתול של ההגנה...".

"שמואלביץ' וילין מור נאסרו וישבו בבית הסוהר בעכו. היה משפט וילין מור קיבל שמונה שנות מאסר ושמואלביץ' חמש שנים, אבל למחרת הם שוחררו. זה אמנם לא בביטחון של מאה אחוז, אבל כל הנתונים האלה מראים שההסתברות שבן גוריון היה בעסק הזה גבוהה מאוד. לחשוב שזו יוזמה של זטלר שפתאום החליט לרצוח את ברנדוט זה לא פותר עשרים או שלושים בעיות שאני מעלה".

לדבריו השאלות הללו מעלות את ההבנה שאכן לא מדובר ברצח אלא בחיסול, ומאחר ואין מדובר ברצח הרי שיהושע כהן אינו רוצח אלא אכן גיבור שאין סיבה לעצור אותו אלא רק לדבר על העניין כדי להיראות בעיני השבדים כמי שחוקרים את הפרשה.

לשורת השאלות שנאספו אצלו מוסיף מילשטיין ומזכיר עוד כמה, גם אם קטנות יותר: "איך ידעו את מסלול הנסיעה של ברנדוט? על פי פרסומי לח"י עיתונאי מדרום אפריקה במקרה שמע על כך. מצחיק שמתייחסים לזה ברצינות. הרי גם אם הוא שמע במקרה שברנדוט יגיע לדב יוסף, הם לא דיברו על הדרך שבה הוא ייסע. לעומת זאת אנחנו יודעים שהילמן הוא שהוביל את השיירה, כך שהגיוני שהוא זה שתיאם את זה או מסר להם את זה. הילמן לא נחקר בשבועה".

"יש טענה נוספת שדב יוסף עצמו הוא שמסר את המידע. בזמן שהשיירה של ברנדוט הייתה בדרך אליו הוא לא היה בבית אלא בשכונה הגרמנית בירושלים וברנדוט היה צריך לנסוע מארמון הנציב ומי שלא נהרגו באירוע סיפרו שכשעברו הם ראו את רכבו של דב יוסף עובר שם. אם דב יוסף, שלימים היה שר המשפטים, בעסק אין ספק שבן גוריון הוא שהורה על כך. אין סיבה שדב יוסף יקבל החלטה כזו לבדו".

את דבריו חותם ד"ר מילשטיין בתמיהה על האקדמיה הישראלית שבפניה גם המימון למחקר וגם הנתונים והמסמכים, ועם זאת כל חוקרי הפרשה חוזרים על אותם סיפורי כיסוי ממסדיים משנת 48' ולא בוחנים את הפרשה מראשיתה. "אתה מצפה למחקרים אמיתיים ולא תיתן גיבוי לתעמולה, מוצדקת או לא מוצדקת".