בשבע מהדורה דיגיטלית

מלחמות היהודים - ביקורת טלוויזיה

הקושי האמיתי שיש בצפייה ב'אוטונומיות', הוא שגם אם מדובר בתמונת מראה מוקצנת, היא עדיין לא מספיק רחוקה מהמציאות שלנו

יוני רוטנברג , י"ט באלול תשע"ח

קריאת השכמה דחופה. 'אוטונומיות'
קריאת השכמה דחופה. 'אוטונומיות'
צילום: מתוך אוטונומיות באדיבות HOT

צפייה בסדרת דיסטופיה, עם עלילה המתארת הידרדרות אפוקליפטית של המציאות שאנחנו מכירים, עלולה להיות חוויה מעוררת אימה, תלוי במידה שבה תסריט הבלהות מומחש לצופה כמציאות אפשרית בעתיד הלא רחוק. 'אוטונומיות', שתעלה השבוע ב'הוט', אחת מהדיסטופיות הבודדות שצולמו בישראל, עוררה בי אימה.

במוחם הקודח של יונתן אינדורסקי ואורי אלון, היוצרים המוכרים מהסדרה 'שטיסל', מדינת ישראל הגיעה לנקודת שבר שממנה אין חזרה. הפגנות החרדים בירושלים יצאו מכלל שליטה, ולאחר שכמה עשרות בחורי ישיבות מסרו את נפשם על קדושת השם במלחמה נגד שוטרי המדינה הציונית, הוחלט להיפרד לאוטונומיה ירושלמית חרדית למהדרין, ולמדינה ציונית בשאר השטח. האוטונומיה הוקפה בגדרות ענק עם מעברי גבול קפדניים, ובתוכה חוק התורה שולט ללא עוררין.

חלום הבלהות הזה, כשהוא מומחש פתאום בצורה ריאליסטית להחריד, מכה במעמקי הבטן הרכה באגרוף ברזל. הרי ברור לכולנו שבסוף נחיה בשלום זה עם זה, וכל השנאה וההסתה שמסביבנו תשכך. רק הפלטפורמה שעליה בנויה הסדרה, עוד לפני שצועדים צעד ראשון בעלילה, כבר מטלטלת את המחשבה. תמונת המראה המוגזמת שמציבים אינדורסקי ואלון למלחמות היהודים שניטשות כאן מדי יום מהווה קריאת השכמה דחופה וחמורה לכולנו.

אבל התעתוע המחושב של 'אוטונומיות' אינו רק הקצנה פרועה של מציאות הטעונה תיקון. הדמויות שפוגש הצופה, כולן מוכרות לו מחיי היומיום או מכלי התקשורת, וכל אורח החיים שלהן הוא הכי ישראל 2018 שיש. האנשים שמסתובבים ברחובות תל אביב הם בדיוק אלה שמוצגים במדינה הציונית-חילונית שבסדרה, וסיבוב בשכונות החרדיות בירושלים, אלה שבהן צולמו הקטעים מה'אוטונומיה', יחשוף בפניי מציאות נקייה מציונים-חילונים שבה כמעט רק חוק התורה שולט. ואז שואל את עצמו הצופה המבועת: האם אכן מדובר פה בסדרה אפוקליפטית על מציאות פרי הדמיון, או שזו למעשה המציאות שבה אנו חיים במידה לא מבוטלת?

'אוטונומיות' מביאה אל המסך הקטן את שולי רנד, זמן קצר אחרי שחזר למסכים בסרט 'הבלתי רשמיים'. רנד שנכנס בסרט בצורה מעולה לנעלי הש"סניק, מופיע ב'אוטונומיות' כאדמו"ר חסידי ומתעלה שוב מעל עצמו. המשחק של רנד פשוט מהפנט, היידיש שלו אותנטית ועסיסית כל כך, עד שהיא מחזירה לחיים את הקלישאה "ביידיש זה נשמע יותר טוב". בתבונה של מי שמכיר מבפנים, מציג רנד את הדמות האמביוולנטית של אדמו"ר קנאי שמתמודד מול מדינת הכופרים – בכיכרות הוא מכה בשבט לשונו היידית את הכופרים במילים הקשות ביותר, בבית השימוש הוא קורא ספרי פילוסופיה אסורים שהוברחו לו משם, וכשהוא זקוק להם כדי לממש את האינטרסים של קהל עדתו הוא יודע לזנוח את המלחמה ולהשתמש בדורון.

מעניין שמי שנעדרים לגמרי מהסדרה הם חובשי הכיפות הסרוגות. הציבור הדתי-לאומי, ציבור משמעותי במדינת ישראל, אינו מופיע אפילו ברמז. במציאות שמתארת הסדרה אין לציונות הדתית באמת מקום, היא לא הייתה מוכנה לשבת לא בעבר הזה ולא בשני. אז אולי לא מתוך אהבה גדולה לציבור הזה, ואולי בעל כורחם של הצדדים, אבל נדמה שהדבק שמונע מסיוט האוטונומיה להתגשם הוא הציבור שאין לו מקום ב'אוטונומיות'.

כך או כך, העובדה שבהקרנת הבכורה ישבו לצידי באותו חדר בנמל יפו גם חרדים וגם חילונים, ושמדובר בסדרה בערוץ חילוני שמזמין את החרדים לראות אותה יחד איתו, מזכירה לי שיש עוד תקווה.