בשבע מהדורה דיגיטלית

יש לי, אין לי

ספר הילדים החדש אמור היה לעזור לקטנטנים להתמודד עם מה שחסר להם, אבל בסופו של החופש גם אני ישבתי להתבונן באין מול היש

אסתי רמתי , י"ט באלול תשע"ח

במקום לקטר צריך להתעלם מהפספוסים ולהפנות את המבט לעבר מה שכן עשינו בחופש.
במקום לקטר צריך להתעלם מהפספוסים ולהפנות את המבט לעבר מה שכן עשינו בחופש.
איור: עדי דוד

ושוב נחת בתיבת הדואר שלי ספר ילדים לביקורת, 'אין לי אבל יש לי' מאת יובל אברמוביץ', עם איורים מתוקים במיוחד של ענבל שקד שריד.

בשורה התחתונה: הנסיין המשפחתי, הלוא הוא הנכד בן השנתיים, היה מרותק. מה עוד צריך? הרעיון פשוט להפליא: גיא יושב בחדר ומנסה לבדוק כמה דברים יש לו. אחרי שהוא עורם את כולם במגדל שמגיע אל על ומגלה שיש לו המון, הוא שם לב פתאום שאין לו גיטרה כמו לנירית, חללית כמו בגן וסוס פוני כמו ליוני. וזה, כידוע לכולנו, מאוד מתסכל.

אז אמא של גיא מחליטה לשחק איתו משחק - לחשוב על דברים שאין לו, אבל אחרי כל משאלת לב שכזאת, לומר מיד משהו שיש לו ושהוא אוהב במיוחד. יפה שהוא מנה בין האהובים גם את אחיו הגדול, אחרי האחות הקטנה שעדיין אין. וכשהמשחק נגמר וגיא מגלה שעדיין אין לו כל מה שהוא רוצה, אמא מנחמת אותו בכך שאולי יום אחד יהיה, ו"כל הכיף זה שיש על מה לחלום". קצת חסר לי בספר המסר של "איזהו עשיר השמח בחלקו", אבל אולי משחק ה"אין לי אבל יש לי" מבטא בדיוק את זה. כולנו נמצאים על הרצף בין האין ליש, השאלה היא במה אנחנו מתמקדים.

על פניו, ספרו החביב של אברמוביץ' עוסק בהתמודדות עם תרבות השפע המוגזם שאופף אותנו מכל עבר, אבל גיליתי שהוא יכול לשמש קריאת כיוון גם בתחומים אחרים. קחו אותי, למשל, שנוהגת לעמת מדי פעם את התוכניות הגרנדיוזיות שלי מול ההישגים שלי בפועל, ויוצאת בדרך כלל במפח נפש. לפני כל שבת שנכנסת אני עושה ספירת מלאי - הכביסה נשארה לא מקופלת, לא הספקתי להכין את האפונה עם הפטריות ועל החלון שמעל הכיור עדיין מתנוססים כתמי השומן של כל השבוע. גם כשאני עומדת כעת על סיפה של שנת הלימודים ומתבוננת אחורה על ים החופש שהיה ואיננו, אני נזכרת בטיול שלא עשינו לעיר דוד, בעבודות היצירה שנשארו מיותמות בארון ובהתנדבות המשפחתית שלא הגענו אליה. לאן התוכניות התפוגגו? מבאס ממש.

אז במקום לקטר, החלטתי ברוח הספר להתעלם מהפספוסים ולהפנות את המבט לעבר מה שכן עשינו. מתברר שבכל זאת לא ישבנו ספונים בבית כל החופש.

חוויה עוצמת עיניים

קבלו המלצה: התערוכה 'דיאלוג בחשיכה' במוזיאון הילדים בחולון היא חוויה מטלטלת. מערכת חדרים חשוכה מחקה את העולם החיצון, וכך אתה מהלך עקב בצד אגודל עם מקל של עיוורים במשך שעה בכאילו פארק וכאילו רחוב סואן, כשאין לך מושג מה נמצא מעבר לאף שלך. גם חבריך לקבוצה מנסים לגלות את העולם בעזרת המקלות שלהם, ולעיתים מגלים את הרגל שלך. את הטיול מדריך עיוור מלידה שמתמצא במקום הרבה יותר טוב ממך, חוויה מתקנת בפני עצמה, וכשאתה יוצא אתה יכול לברך "ברוך פוקח עיוורים" הרבה יותר בכוונה.

ולחובבי היצירה שביניכם, המלצה נוספת: בכלי-קאסו שבכפר סבא תוכלו לקנות אחד ממגוון כלי החרס הגולמיים שבחנות, ולצבוע אותו כראות עיניכם בצבעי קרמיקה מיוחדים. אין לכם מושג איזה כיף זה. במשך שעתיים ישבתי וצבעתי להנאתי עם בת התשע שלי, ולא נודע כי בא אל קרבנו. את הכלי שולחים לצלייה או קלייה או מה שלא יהיה בתנור מיוחד, ואחרי שבועיים אתם מוזמנים לבוא לאסוף אותו, שזה החיסרון היחיד של הבילוי, אבל האלטרנטיבה היא לקבל אותו שבור בדואר. הסדנה גם משמשת מקום עבודה לנפגעי הנפש של עמותת אנוש, וכך הרווחתם גם שעתיים של זמן איכות וגם מצווה.

חופים הם לפעמים

האמת? יכולתי להקדיש את כל הטור הזה למעבר הקיצוני שעשינו השנה מנופש רכרוכי בטן-גב-בריכה בצימר, לקמפינג של קשוחים ליד הכנרת. טוב, אולי לא קשוחים ממש. התארגנו על עגלה נגררת וארזנו בערך חצי בית, כולל גנרטור ומאווררים, מזרנים אמיתיים ושלל אביזרי מלחמה ביתושי ארצנו. אפילו עשינו סיור מקדים וגילינו אחלה חוף, רדוד ושקט ובלי סלעים מעצבנים.

קמפינג זה מקום מעולה לשחק בו "אין לי אבל יש לי". אין לי מקלחת, אבל יש לי כנרת. אין לי מזגן, אבל יש לי כנרת. אין הסתלבטות מול המסך, אבל יש עבודה משותפת ודי מהנה כדי להקים מחנה. אין לי נייד (כי נגמר הדלק בגנרטור ואי אפשר להטעין), אבל בלילה יש כוכבים מדהימים בשמיים, ושקט, וגלי הכנרת ממלמלים ברחש רומנטי. אה, ולגבי השקט - מתישהו לפנות בוקר גילינו פתאום שיש לנו גם מוזיקת טראנס חופרת, ובסים שהרעידו את הקרקע מתחת למזרנים. מתברר שיש אנשים שנוהגים לעשות מסיבות חוף, וגם הם אוהבים חופים שקטים בלי סלעים מעצבנים.

בכל מקרה, זאת הייתה חוויה מחכימה. גילינו ששלושים ושבע מעלות בצהריים זה באמת חום בלתי נסבל שגם מאוורר לא ממש מזיז לו, ושמוציא מכולם את הכוח לעשות כל דבר חוץ מלהשתכשך במים. גילינו שכשמשתכשים במים בשלושים ושבע מעלות, ושוכחים לצאת כדי להימרח שוב בקרם הגנה, נשרפים. ביום השני הגענו למסקנה שבשעות הצהריים כדאי להינפש מהנופש, ונסענו לאכול גלידה בצל המזגן בקניון הקרוב. תענוג של ממש. כשמסיבות שאינן תלויות בנו ושמסובך מדי לפרט אותן כאן נאלצנו להיפרד מהחוף אחרי שני לילות, התחלקנו למבואסים, מבואסים פחות ומאושרים עד הגג. ועדת החקירה שתוקם תסיק מסקנות לשנה הבאה, ובינתיים, שלום חופש, ברוכה הבאה שנת הלימודים תשע"ט, ושתהיה לכולכם שנה מקסימה של יש לי.

לתגובות: eramati@gmail.com