בשבע מהדורה דיגיטלית

השבת גלגל – סיפור לילדים

לכבוד סוף החופש, החלטנו לנסוע לחוף כינר שבכנרת. ארזנו בגדי ים וכדור ים ומזרני ים, אמא ארזה פיקניק - ונדחסנו למכונית.

אסתי רמתי , י"ט באלול תשע"ח

השבת גלגל
השבת גלגל
איור: עדי דוד

הנסיעה הייתה ארוכה וקצת מעצבנת, אבל כשראינו את הימה הכחולה באופק, זה היה שווה את הכול.

הייתי עסוקה בעמידת ידיים בתוך המים, כשמשהו משך לי את הרגל. נעמדתי בבהלה, ומצאתי את תמר מצביעה לעבר נקודה באופק. "ראשית, מה זה הדבר הוורוד הזה שצף שם במרחק? את חושבת שזה מישהו שנסחף?" היא שאלה אותי בדאגה. הורדתי את המשקפת והתבוננתי. "נראה לי שזה סתם גלגל. אני לא רואה אף אחד באזור..." אמרתי. "בכל מקרה, הרוח מביאה את זה אלינו".

הגלגל - כי זה באמת מה שזה היה - הגיע תוך כמה דקות ממש אלינו. גלגל ורוד ומגניב במיוחד, בצורת דונט עם קישוטי וניל וסוכריות קטנות למעלה. "איזה גלגל חמוד!" התלהבתי. "ואיזה יופי שהוא נפל לנו ישר לידיים!". "רק שנייה", אמרה תמר, והפכה את הגלגל. "יש כאן שם וכתובת! הנה: 'אגם גדליהו, קיבוץ גנוסר'. איפה זה קיבוץ גנוסר?".

אמא, שצפה לה על מזרן לידינו, הרימה את הראש. "קיבוץ גנוסר זה פחות או יותר מולנו, בצד השני של הכנרת. למה את שואלת?". הראנו לה את הגלגל, וגם אמא התפעלה ממנו. "באמת חמוד", היא אמרה, "וגם בכושר! הגלגל הקטן הזה הצליח לחצות את כל הכנרת! נראה לי שיש לנו הזדמנות לעשות השבת אבידה... מה אתן אומרות?".

נו, טוב. אני לא אומר שלא הצטערתי קצת שהגלגל המיוחד לא יישאר אצלנו, אבל גם אני הבנתי שאם יש כתובת, כדאי יותר לזכות במצוות השבת אבידה. אז הוצאנו את הגלגל לחוף למשמרת, ואחרי שבילינו כמה שעות בנעימים והיינו שזופים, עייפים ומלאי חול בסנדלים וענבים ואבטיח בבטן, לקחנו את הגלגל ויצאנו לכביש עוקף כנרת.

נסענו צפונה עם הכביש, עד שהגענו לשלט שהיה כתוב עליו "גנוסר". "איך נמצא אותם?", שאלתי. "בשביל מה יש לנו פה?", ענתה תמר בשאלה. למזלנו נתקלנו באישה מבוגרת ששלחה אותנו לצד השני של הקיבוץ. היה קצת מסובך למצוא את הבית במקום שאין בו כבישים עם שמות נורמליים כמו בעיר, אבל אחרי קצת בלבולים עמדנו מול דלת כניסה עם שלט "כאן גרים בכיף רועי, נירית ואגם גדליהו".

דפקנו דפיקה או שתיים, וחיכינו. "מי זה?" נשמע קול מנומנם מבפנים.

"זאת משפחת כהן, אתם לא מכירים אותנו", אמר אבא, "מצאנו את הגלגל שלכם".

כעבור רגע הדלת נפתחה, ובפתח עמדה ילדה קטנה, בת שש או שבע. "מצאתם את הגלגל שלי?!" היא שאלה בשמחה, וכשהושטנו לה אותו היא חיבקה את הדונט הענקי כמו דובי. "איזה כיף!" היא אמרה, "סבא קנה לי את הגלגל הזה ליום ההולדת, ואתמול כשירדנו לכנרת הוא נסחף במים... הייתי בטוחה שלא נמצא אותו יותר בחיים!".

"כן, אגמי שלנו ממש הצטערה", אמרה אישה צעירה שיצאה מאחד החדרים, "תודה רבה לכם! איפה מצאתם את הגלגל?". "יותר נכון לומר שהוא מצא אותנו", צחקה תמר, ואני הסברתי איך הגלגל שט לנו ממש לידיים כששחינו בחוף כינר.

"ובאתם כל הדרך מכינר כדי להחזיר לנו אותו?" התפלאה נירית, אמא של אגם. "זה מאוד יפה מצידכם!".

"זה שום דבר", אמר אבא, "למען האמת, התענוג הוא כולו שלנו. לא בכל יום אנחנו זוכים להשיב אבידה". "ובטח שלא דונט ענקי שחצה את הכנרת!" צחקה תמר.