בשבע מהדורה דיגיטלית

שטיפת מוח – סיפור לשבת

קובי לוי ידע מילדותו שהכתיבה תהיה מקצועו. בגיל שש כתב שירים מחורזים להפליא, שזכו למילות הערכה בקרב מורותיו.

עודד מזרחי , י"ט באלול תשע"ח

סיפור לשבת אילוסטרציה
סיפור לשבת אילוסטרציה
(פנימה יח"צ)

היה בו דחף לתעד את חייו וחיי הסובבים אותו בשירה ובסיפורת.

עם שחרורו מצה"ל ניגש מיד אל העיתונות התוססת והמפתה. עקשנותו הביאה אותו לפתחו של בעל מקומון בנתניה. העורך אמר לו בזלזול: "בחורצ'יק, אתה מגיע אליי בפעם העשירית. אני לא צריך פה שום עיתונאי. תחפש עבודה במקום אחר. אתה רוצה שאגרש אותך?!".

"שמע ארנון", אמר קובי, "אני מניח לך עכשיו על השולחן הצעה שאינך יכול לסרב לה".

ארנון נשם עמוקות ואמר: "כן לוי, אני שומע".

"אני מוכן לכתוב בעיתון שלך כל מה שתרצה, יום ולילה בעיר ומחוץ לעיר, בחינם, בלי כסף. עכשיו נראה אותך מנפנף אותי!".

"טוב, תיכנס לחדר הכתבים", חייך ארנון, "נראה מה אתה שווה...".

זה הספיק לקובי כדי להתחיל במרץ במלאכת העיתונאות.

לאחר כמה שנים של כתיבה מוצלחת, מצא את עצמו כעיתונאי בן עשרים וחמש במשרה מלאה בכמה עיתונים, עסוק בתקשורת מעל לצווארו, איש השטח של העיתון הנפוץ במדינה באזור השרון והמרכז.

באותה עת צלצל בביתו הטלפון. על הקו הייתה עורכת המוסף, גברת יהב: "מר לוי, החלטנו במערכת להטיל עליך משימה מרתקת ברמת תחקיר. מה שעליך לעשות הוא לעטות על פניך הבעה של טיפוס מבולבל ולהיכנס לסמינר להחזרה בתשובה...".

קובי תהה בליבו לאן היא חותרת.

"אתה שומע, בנתניה מתקיים מחרתיים, בנר ראשון של חנוכה, סמינר מטעם ארגון 'ערכים', במהלכו מתקיימות הרצאות שהן לא פחות ולא יותר שטיפת מוח שעושים קומץ חרדים לקבוצת חילונים אומללים כדי למשוך אותם למאה שערים ובני ברק, כפייה דתית לשמה. אתה תהיה הבלש. תחזור משם עם כתבת צבע עסיסית של 3,000 מילים שתחשוף את השערורייה. אתה יודע לצלוף, תיכנס בחרדים בלי חשבון, תביא כתבה שילקקו ממנה את האצבעות. הסמינר נפתח ביום ראשון בצהריים. ביום שלישי אחר הצהריים, מקסימום בלילה, אתה שולח את הכתבה עם מונית, זה הדד-ליין. העיתון מממן לך שלושה ימי סמינר, ותשלום נכבד על הכתבה".

קובי נסע לסמינר ביום חורף סוער. בלובי זיהה אנשי בוהמה מפורסמים. הוא נרשם והתרווח בכורסה. לידו ישב איש גבוה שהחזיק בידו תיק ג'יימס בונד. האיש הציג עצמו כיהודה, מהנדס בוגר הטכניון, שאשתו כמעט כפתה עליו להגיע לכאן.

קובי חיפש שקר לבן שלא יסגיר אותו.

"אני... סתם סטודנט משועמם. יש לי כמה ימי חופשה מהאוניברסיטה".

יהודה וקובי ישבו יחד מרותקים מהרצאה להרצאה. כשהגיעו להרצאה המרכזית "אל-כשל" ביום שלישי לפנות ערב, קם יהודה לפתע ממושבו, הרים את תיקו ופנה החוצה.

"לאן אתה הולך?", שאל קובי.

"אני מרגיש שאחרי ההרצאה הזאת איאלץ לחזור בתשובה. לא מתאים לי, להתראות".

לפתע הוזעק קובי ללובי. "יש טלפון בהול למר לוי".

הוא שעט במדרגות והרים את השפופרת. כצפוי זו הייתה העורכת.

"עיתונאי יקר, אולי שכחת, אבל תוך שלוש שעות החומר צריך להגיע למערכת. אני מקווה שאתה זוכר!".

קובי שתק.

"הלו, מדובר בכתבת כפולת עמודים במרכז המוסף, 3,000 מילים, אל תעשה צחוק!".

קובי המשיך לשתוק.

"רגע, קובי לוי, אל תגיד לי שחזרת בתשובה, אני מתעלפת!... תענה לי, חזרת בתשובה? אני לא מאמינה, הוא שותק... תענה לי!".

"לא, לא, עוד לא חזרתי בתשובה", ענה קובי.

"נו, אז רוץ לחדר ותתחיל לכתוב!".

"תסלחי לי, אבל אני אאחר הפעם. קצת קשה לי לכתוב. ההרצאות מעייפות... תמצאי חומר אחר... אשלח את הכתבה בשבוע הבא".

"יצאת מדעתך, לוי?! זה זלזול במקצוע, ושיהיה לך ברור, העיתון מממן אותך עד היום השלישי. אם אתה ממשיך להישאר, אל תבקש החזר...".

"לא אבקש החזר. אני נשאר כאן בינתיים, נדבר בשבוע הבא".

"ושלא יתברר לי... שאני גרמתי לך לחזור בתשובה", השתנקה העורכת.

משם חזר ללילה ארוך מול הרב מרדכי נויגרשל והרב משה גרילק בהרצאה הסוחפת "אל-כשל".

במוצאי השבת, בתום הסמינר, החלו המשתתפים לספר את סיפורם האישי ותיארו את דרכם עד לסמינר ואת תחושותיהם כעת.

"אני עיתונאי, נשלחתי לכאן כדי לסקר את הסמינר", פתח קובי, "בלש מושתל של העיתון הנפוץ במדינה...".

עשרות זוגות עיניים נפערו לעברו בתדהמה.

"באתי לכאן כדי לכתוב כתבה של 3,000 מילים נוקבות, לתאר לקוראי העיתון את שטיפת המוח שאתם המרצים החרדים עושים לעדרי הצאן החילוני המובל כאן כביכול לטבח. ביקשו ממני להיכנס עמוק-עמוק בחרדים, ואני, ריבונו של עולם, מודה לך שהגעתי לכאן! אני באמת מתכוון להיכנס עמוק-עמוק, אבל בתורה הנשגבה, מתת אלוקים שלא ידענו אודותיה. כן, רבותיי המרצים, עשיתם פה שטיפת מוח יסודית מן הקצה לקצה, והיו לכם הרבה מוחות עכורים לשטוף, כמו המוח שלי למשל...".

ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: orchozer@gmail.com