בשבע מהדורה דיגיטלית

ריח של בחירות

נתניהו ככל הנראה סימן את החודשים של תחילת 2019 כמיועדים לבחירות

ניצן קידר , י"ט באלול תשע"ח

יפעל בכל הכוח להחליש את שאר המפלגות בימין. נתניהו
יפעל בכל הכוח להחליש את שאר המפלגות בימין. נתניהו
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

הניחוח כבר באוויר. אומנם הוא עוד לא חזק מספיק, אבל מומחים לקולינריה פוליטית כבר יכולים לומר לכם שיש מי שמבשל את המתכון לבחירות הקרובות.

ראש הממשלה שומר את הקלפים קרוב מאוד לחזה, אבל הכיוון ברור. "בבחירות הכלליות, ואינני יודע בדיוק מתי הן תהיינה, המספר 35 מנדטים הוא סביר והמספר 40 הוא יעד. אנחנו מכוונים לשם", אמר נתניהו בכנס של הליכוד בכפר המכביה.

מה מונע מנתניהו להכריז על הקדמת הבחירות כבר עכשיו? בעיקר חישובים פוליטיים. הוא אכן מכוון למספר הדו-ספרתי שמתחיל ב‑4. לדעתו אגב, כפי שמספרים בסביבתו, היו נקודות שיא בשנה האחרונה שהליכה לבחירות בהן הייתה מניבה לו את התוצאה הזאת בבטחה. מקורבים לראש הממשלה מאמינים שהוא פשוט מחפש את ההזדמנות הנכונה, וברגע שתגיע יכריז על הקדמת הבחירות.

לדעתו של ראש הממשלה לא רק שהדבר אפשרי, אלא שלשם כך הוא יפעל בכל הכוח כדי להחליש את המפלגות הקטנות יותר בימין. אף מפלגה לא חסינה. הבית היהודי למדה זאת על בשרה בבחירות הקודמות כשנתניהו השתמש בקשית המפורסמת כדי "לשתות מנדטים". הפעם הוא מסמן גם את מפלגות כולנו (שאותה הוא ניסה למזג לתוך הליכוד ללא הצלחה), ישראל ביתנו ואולי גם יש עתיד.

רבות דובר על המועד של פברואר או מרץ 2019, אבל חוק הגיוס שמרחף כאיום מעל הקואליציה יכול לגרום לכך שהבחירות ייערכו אפילו בינואר, וההכרזה על הקדמתן תתבצע מיד עם שובה של הכנסת מפגרת הקיץ. ועדיין, נתניהו היה שמח לפתור את הפלונטר של חוק הגיוס ורק אחר כך ללכת לבחירות.

דווקא למפלגות החרדיות נראה שיותר נוח, מבחינת הבוחרים שלהן, ללכת למשבר בנושא. הבעיה היא שהן לא חזקות כמו בעבר, וגם לא פועלות מספיק כמקשה אחת. מי שעוקב אחרי הסיפור הפנים-חרדי בבחירות המוניציפליות, רואה פיצול גדול שמתרחש אל מול עינינו ועלול להשליך על הבחירות הכלליות. פיצול שעלול להחליש בסופו של דבר את הכוח החרדי, כשכבר היום ש"ס נמצאת על סף אחוז החסימה, הוא בדיוק רגעי האושר של נתניהו. לזה הוא מחכה. שכולם יהיו חלשים. אחרת מהיכן יגיעו 40 המנדטים?

אל לנו לזלזל ביעד של נתניהו. בתקופה הזאת, כך נראה, הוא חזק פוליטית יותר מאי פעם. הציבור אומנם חלוק לגביו, אבל עדיין גורס שהוא המנהיג האמיתי היחיד שמסתובב בשטח ויכול לכהן כראש ממשלה.

אז ינואר, פברואר או מרץ – לנתניהו זה לא ממש משנה. הוא כבר סימן את החצי הראשון של 2019 כמיועד לבחירות. המועד הוא ניואנס בלבד ויש להניח שגם יימצא תירוץ, סכסוך או סיבה אחרת שיועצמו בכל דרך אפשרית, כדי לפרק את הממשלה במועד שייראה לראש הממשלה מתאים.

סוגרים את החגיגה

ארצות הברית, כך נראה, כבר הניפה את החרב מעל ארגון אונר"א. ההחלטה שתתקבל בקרוב תעסוק רק בשאלה עד כמה חזק תרד חרב הקיצוצים על ראשו של הארגון. שגרירת ארצות הברית באו"ם ניקי היילי אמרה השבוע דברים ברורים ביותר, אולי ההתבטאויות הקשות ביותר שנשמעו אי פעם נגד מה שהפלשתינים מכנים "זכות השיבה". מחלקת המדינה האמריקנית, בדרך כלל מי שמרגיעה את הרוחות, הציתה את הלהבות עוד יותר כשפירטה מדוע קיצצה משמעותית את הסיוע לפלשתינים ב‑2018 ומדוע היא תמשיך בכך.

זו רק ההתחלה. האמריקנים נחושים מאוד, מסיבותיהם שלהם ולא רק בגללנו, להוכיח שמספר הפליטים הפלשתינים נמוך מאוד. נמוך מכדי שיצטרכו להפעיל בשבילם סוכנות או"ם מיוחדת, שלא חתרה לפתור את מצבם כבר עשרות שנים. ההסבר האמריקני פשוט מאוד: הפלשתינים תוקפים אותנו בכל מקום, תומכים בטרור (דוברת מחלקת המדינה הת'ר ניוארט אף רמזה שכספי הסיוע האמריקניים מועברים ישירות לטרור) ופוגעים בבני עמם. למה שנמשיך לממן את החגיגה הזאת? תוהה הממשל האמריקני.

ניוארט הסבירה שלאמריקנים נמאס שמאיימים עליהם שאם הם יפסיקו לתמוך בפלשתינים תהיה קטסטרופה. "ארצות הברית היא המדינה הנדיבה ביותר בעולם, אבל בפרויקטים כמו עזה צריכות גם מדינות אחרות להיות לא רק שותפות, אלא לקחת אחריות. אנחנו לא צריכים לעשות זאת לבד".

המסר של הממשל חד וברור: לארצות הברית נמאס להיות זו שמשלמת למי שמפנים לה את העורף. זה חלק מניסיון של הממשל לדחוק את הפלשתינים לפינה ולנסות לשכנע אותם, אולי בפעם האחרונה, לתת הזדמנות לתוכנית המדינית שמנסה הממשל להתוות.

הפלשתינים לא באמת מעוניינים. הפרסומים לפיהם סיפר השבוע אבו מאזן בשיחות סגורות שהוא בעד מדינה פלשתינית מפורזת, יכולים להיות מעניינים אולי בשביל ח"כ ציפי לבני שמיהרה להתרגש. את ג'ייסון גרינבלט הם לא ממש ריגשו. השליח האמריקני המיוחד נמצא בתקופה הזאת יותר בארצות הברית מאשר בישראל. הוא עוסק שם בעיקר בפרויקטים כלכליים משותפים לישראל ולפלשתינים, או בהיתכנות של שיתופי פעולה כאלה. האמריקנים לא אומרים בפה מלא, אבל מבינים בשקט שהפלשתינים לא במשחק כי הם סומכים על כך שאירופה תחלץ אותם מכל מצב ביש. לאור יישור הקו של אירופה עם ארצות הברית בעניין הסנקציות על איראן, נראה שלפלשתינים לא כדאי להשליך את יהבם על כך שאירופה תישאר באופן עקבי בצד שלהם, אם יתמידו בסירובם לשבת ולדבר עם ישראל.

עוד בנות ברית

ראש הממשלה חזר מפסגת המדינות הבלטיות עם ניצחון קטן ושקט. לא שמעתם על זה הרבה בתקשורת, אבל בסביבת נתניהו ידעו לספר לכם שהנסיעה האחרונה הצליחה להביא לישראל תמיכה חשובה של עוד שלוש מדינות קטנות שחברות באיחוד האירופי. ישראל כבר מקיימת ברית עם הונגריה, רומניה וצ'כיה, מדינות בסדר גודל דומה שעושות הרבה כאב ראש לפעילות של האיחוד בסוגיות הקשורות לישראל. אל תסיקו ממה שנכתב כאן שיש לצפות לשינוי עמדה באיחוד האירופי. נתניהו יפעיל את הקשר הזה בהזדמנויות ספציפיות. הוא יודע מתי ללחוץ ומתי להרפות כשמדובר בקשרים בינלאומיים.

קחו את איראן כדוגמה. נתניהו מצא בטראמפ בן ברית שהלך רחוק והחזיר לתוקפן את הסנקציות על האיראנים. אירופה נעמדה על הרגליים האחוריות. הסימן המרכזי לכניעה שלה לדוקטרינת נתניהו היה כששלוש חברות תעופה גדולות הודיעו כי יסגרו את הקווים שלהן לטהרן בחודש הבא. לזכותו של ראש הממשלה יש לומר שהוא יודע להניע מהלכים בינלאומיים. זה לא תמיד מצליח, אבל כשזה מצליח ישראל מוצאת את עצמה במצב אחר לגמרי בזירה הבינלאומית.

לכן היה לנתניהו חשוב מאוד להגיע לראשונה לאותה פסגה בהשתתפות ליטא, לטביה ואסטוניה. נתניהו רותם לעזרת ישראל את המדינות הקטנות. הוא יודע שהשינוי מתחיל מלמטה. ברור שצרפת לא תכיר בירושלים בטווח הזמן הנראה לעין, אבל רומניה יכולה להרשות לעצמה לעשות צעד כזה, והיא גם בדרך להכרה בבירה. גם ליטא יכולה לעשות את הצעד המשמעותי הזה. נתניהו רוצה בריתות, ויודע לדבר על ליבם של מנהיגים בנוגע לזהות האינטרסים עם מדינת ישראל.

באירופה גם לוקחים בחשבון שכל עוד טראמפ הוא נשיא ארצות הברית, עמדתו של נתניהו חשובה ומשמעותית. בעידן הישראלי שאחרי שמעון פרס, נתניהו הוא אולי אחד מראשי הממשלות המשפיעים, למרות שהוא עומד בראש מדינה קטנה יחסית. מנהיגי אירופה, גם אם הם פחות אוהבים את התנהלותו, מיישרים קו. אומנם הייתה מריבה מתוקשרת בין האיחוד האירופי לממשל האמריקני, אבל היא הייתה בגדר של שחרור קיטור.

נתניהו צפה מהצד ומחא כפיים. התסריט שהוא צייר לעצמו כשניהל בשנים האחרונות את הקמפיין נגד הסכם הגרעין, הולך ומתגשם לנגד עיניו. יש סנקציות, הן משפיעות, השיח בין איראן לארצות הברית מחריף, ויש ממשל שמבין את הבעיה האיראנית, שאינה טמונה רק בגרעין.

ראש הממשלה מעריך שזה ייגמר בהסכם מתוקן. אף אחד לא באמת חושב שההסכם יימחק לגמרי. גם באירופה מעריכים שזה לא סביר. אבל טראמפ ממצה את כל יכולת האיום הבינלאומית. הוא משוחח עם נתניהו לעיתים קרובות, ושומע ממנו נתונים שלפעמים אין למודיעין האמריקני. טראמפ נחוש לפרק את הגרעין האיראני, אבל בל נשלה את עצמנו: ישראל היא זו שצריכה להגן על עצמה. אם אי פעם תידרש לפעול נגד מתקני הגרעין של איראן, אף אחד לא יעשה בשבילה את העבודה. להפך, נראה שהאמריקנים מפעילים את הלחץ הדיפלומטי ומצפים לגיבוי של פעולות חשאיות נגד הטרור האיראני. בינתיים כל הצדדים מרוויחים: נתניהו מרוצה מהלחץ על איראן, וטראמפ מצייר את עצמו כמנהיג שהחזיר למעצמה הגדולה בעולם את כושר ההרתעה שלה.

לתגובות: nitsankeidar@gmail.com