בהתחלה הרגשתי שנפלה עליי פצצת אטום

עו"ד דובי וינרוט מספר על ההתמודדות עם מחלת הסרטן של רעייתו חני ז''ל, שהפכה למודל העצמה ולסמל למאבק אמיץ מול המחלה.

רבקי גולדפינגר , כ"ד באלול תשע"ח

עו"ד דובי וינרוט
עו"ד דובי וינרוט
צילום: עופר עמרם

חני וינרוט ז"ל הייתה סמל להתמודדות ולמאבק מול מחלת הסרטן. את תהליך התמודדותה היא שיתפה בבלוג אישי, בדפי הפייסבוק והאינסטגרם שלה, אותם קראו בשקיקה עשרות אלפי עוקביה. בנוסף, הוציאה שלושה ספרים רבי מכר והעבירה הרצאות רבות בנושא.

לאחר מאבק ממושך, נפטרה חני בי"א בכסלו, בגיל 34, מותירה אחריה בעל, שתי בנות ובן.

בעלה, עו"ד דובי וינרוט (37), מיעט לדבר מאז פטירתה של חני, אך כעת הוא משתף בהתמודדותו בראיון אישי עם העיתונאית רבקי גולדפינגר.

הראיון יפורסם בשבת הקרובה בגיליון "מאגר של חיים" של 'עזר מציון' שיצורף לעיתוני 'בשבע', 'מקור ראשון' ואף יחולק בבתי הכנסת ברחבי הארץ.

"הייתי בן 22 וחני הייתה בת 19 כשהתחתנו. הכרתי אותה במה שמכונה אהבה ממבט ראשון. ראיתי אותה מרחוק ואמרתי לחבר שלי: 'זאת תהיה אשתי'. הספיק לי מבט של עשר שניות. ראיתי יופי רב עם אופי עוצמתי" מספר דובי על היכרותם.

בהיותה אמא צעירה, בת 24 לתינוקת בת ארבעה חודשים התגלה לראשונה בגופה גידול טרום סרטני. "אמרו שבעזרת הסרת הגידול יש סיכויי החלמה של 98 אחוזים. זה היה קשה אבל התייחסנו לזה כאל משוכה שצריך לעבור ויהיה בסדר", מספר דובי.

אך שנה לאחר מכן, לאחר בדיקת מעקב התבשרה חני כי בגופה התגלו גרורות. "זו כבר הייתה רעידת אדמה בחיים שלנו", נזכר דובי, "חני הבינה בדיוק מה המשמעות של זה. אני לא הייתי בבית. טסתי הביתה במהירות ומצאתי אותה ממררת בבכי. ניסיתי לחבק אותה ולנחם אותה. הבטחתי לה שכולנו נעשה הכול כדי לצאת מזה. אבל היא אמרה לי: 'אתה לא יכול לנחם אותי. אתה תחיה ואני אמות'. במשך שעות היא הלכה הלוך וחזור בחדר וחשבה מה אפשר לעשות. בהמשך נפגשנו עם הרופאים. דיברו איתנו על תוחלת חיים של בין חצי שנה לשנתיים".

וכך החלה שגרה של טיפולים ועימה ההתמודדות לא קלה. "באחד הערבים, כשחזרתי מבית הכנסת, פגשתי את דוד שלי" מספר דובי, "הוא ראה אותי שפוף ואמר: 'דובי, אתה ראש המשפחה. אם אתה תתפרק כולם יתפרקו אחריך. אתה חייב לקחת את העניינים לידיים'. זו אמירה שיכולה אולי לקומם, כי למה הוא לא נותן לי לבכות ולהתאבל? העולם שלי מתפרק- שייתן לי להתפרק, אבל זו הייתה העצה החכמה ביותר שקיבלתי. כמובן שפה נכנסה ההחלטה של חני לקחת את המחלה הזאת, להסתכל לה בעיניים ולומר: 'או. קיי, פיזית את ניצחת אותי, אבל ברוח אני אנצח אותך'. חני לא אהבה את המונח 'להילחם בסרטן', היא חשבה שזו מלחמה שאין לה סיכוי, הרי פיזית הוא ינצח אותה, אבל היא לא תיתן לו לנצח את הרוח שלה, וכך באמת היה עד יומה האחרון".

אבל היא נלחמה, היא עברה טיפולים לא קלים נגד הסרטן.

"נכון. היא עשתה כל מה שנדרש ממנה וקיבלה את הטיפולים בגלל שהיא רצתה לחיות. יחד עם זה, חני טענה שיש סבל הכרחי ויש סבל שהוא לא הכרחי. יש בחיים דברים שהכרחי שתתמודד איתם, כמו למשל לקבל טיפולים, אבל להכניס את עצמך לכל מיני מחשבות סביב המחלה ולשקוע בהן זה מיותר. אתה צריך לתת לסרטן את המקום רק במקומות שהכרחי לתת, אבל לשים לב שהוא לא ישתלט עליך ועל החיים שלך. חני יישמה את זה בצורה מדהימה".

לאחר תשע שנות מחלה עם התמודדות מעוררת השראה, חלה החמרה במצבה של חני והצוות הרפואי שהבין את המצב החמור, המליץ לבני במשפחה להיפרד מיקירתם. "זאת הייתה תקופה קשה מאוד, למרות כל ההכנות", מספר דובי, "אבל הייתה קבלה מצידה של חני. חני קיבלה את זה בהשלמה. היא לא פחדה. הרב חנניה צ'ולק מ'עזר מציון' שליווה אותנו לאורך כל השנים, בא לבקר אותה. הרב צ'ולק דיבר איתה גם בענייני אמונה. הוא אמר לה ש'אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים'. חני שתקה ואמרה לו: 'לפעמים רחמים זה כבר ללכת לעולם הבא, ולפעמים זה לא מצב של חרב מונחת אלא חרב שכבר נכנסה עמוק פנימה".

למרות ההכנה הרבה שהייתה לקראת פטירתה, דובי משתף כי "בהתחלה הרגשתי שנחתה עלי פצצת אטום, שחני השאירה ארץ שוממה. למרות החלל הגדול ידעתי שמוטל עלי תוך תקופה קצרה לקום ולשקם את ההריסות. למזלנו, חני השאירה לנו גם כלים להתמודדות".

וכאילו לא די בשנים מלאות האתגרים בהתמודדות עם מחלתה של רעייתו, גם אביו, עו"ד יעקב וינרוט, מתמודד בימים אלה עם מחלת הסרטן.

אין בך כעס כלפי שמיא?

"אפס כעס. כמובן שאני לא מאחל לאף אדם ניסיונות כאלה, זה לא קל בכלל, אבל אין לי שום תלונות לקב"ה. האמונה שלי כיום היא הרבה יותר חזקה בגלל שבמידה מסוימת קל לי יותק להאמין מאשר אדם לאדם אחר, כי אני מרגיש כל הזמן את הקב"ה מעל הראש שלי. אני מרגיש אותו איתי. זה משהו שלא קורה לבן אדם שנמצא במצב של 'כוחי ועוצם ידי'. סבא שלי שעבר שנים קשות בסיביר במהלך מלחמת העולם השנייה, בערוב ימיו התקשה ללכת. ערב אחד לקחתי אותו לתפילת ערבית. כנראה לא שמתי לב והוא התחיל ללכת הביתה לאוטו כשהוא רכון על מקל. דאגתי לו ורצתי לחפש אחריו. לפתע ראיתי אותו בין שני בניינים במקום חשוך מאוד. אמרתי לו: 'סבא, למה אתה הולך לבד?', והוא פנה אלי ואמר: 'דובי, אני אף פעם לא הולך לבד'. את מבינה? בן אדם שעבר כל כך הרבה דברים בחייו אומר לי שהוא אף פעם לא לבד. באמת כך אני מרגיש. אני אף פעם לא צועד לבד".

עברת שנה לא קלה, איך נכנסים לראש השנה?

"המאבק של הדור הזה הוא בחיפוש בלתי פוסק אחרי ריגושים, ומתוך כך הוא שוכח לפעמים את כל הטוב שיש לו, גם לצד הדברים הפחות טובים. ובגלל שמתרגלים לטוב הוא הופך למובן מאליו. אני למדתי על בשרי ששום דבר בעולם הזה לא מובן מאליו, ולכן ראש השנה והשנה החדשה שבפתח מזכירים לי להתרגש מהדברים שנראים לכאורה פשוטים ויומיומיים. כל דבר שהתרגלתי אליו אני מנסה לחדש בו. בדברים הטובים הקיימים בחיים שלי אני משתדל להכניס עוד אור ועוד מתיקות".

הראיון המלא יפורסם בשבת הקרובה בגיליון "מאגר של חיים" שיצורף לעיתוני 'בשבע', 'מקור ראשון' ובנוסף יחולק בבתי הכנסת ברחבי הארץ.