בשבע מהדורה דיגיטלית

סליחות מהבוידעם

במקום לבלות את השעות שלפני הסליחות בהתוועדות חב"דית, נאלצתי לשבת ולמיין דברים שצברתי ולא הייתי מוכן לזרוק.

מנדי גרוזמן , כ"ו באלול תשע"ח

מנדי גרוזמן
מנדי גרוזמן
צילום: מירי שמעונוביץ

רצה הגורל ומיד עם צאת השבת שעברה ושעות לפני אמירת הסליחות האשכנזיות הראשונות, נדרשתי לעסוק בסידור חפצים ואריזת ארגזים לקראת מעבר דירה.

בשנים עברו ישבתי בשעות הללו בהתוועדות שנמשכה ברצף מעיצומה של השבת עד שעת סליחות ממש, כמנהג חב"ד. השנה, כאמור, זה לא קרה, אבל התברר לי שהתעסקות בסידור החפצים היא חשבון נפש מסוג לא רע בכלל.

ראשית, היו את הארגזים מהבוידעם. לא ממש בוידעם, אלא איזה חצי חדר צדדי שהוקדש לאגירת שמונצעס, אבל בוידעם איננו מיקום גיאוגרפי בבית אלא רעיון. בוידעם הוא המקום שבו מניחים כל מה שעדיין לא מוכנים נפשית לזרוק, אבל אין בו באמת שימוש בחיי היומיום. בוידעם הוא המקום שלא נכנסים אליו, אלא אם עוברים דירה. בשעות שעל האדם לפשפש במעשיו, אין כמו נבירה בבוידעם כדי לסייע לו בכך.

מה לא מצאתי שם. ניירות עתיקים עם שרבוטים שכתבתי לעצמי, מכתבים ששלחו לי (ובעידן שלנו, אם שולחים לך מכתב בכתב יד – כנראה מדובר במסר חשוב), מכתבים שתכננתי לשלוח ובסוף נרתעתי, פיצ'פקעס שקיבלתי מההוא או מההיא (טוב נו, מההיא). תכננתי לסיים הכול תוך שעה קלה, אבל כשכל חתיכת חפץ מושך איתו התענגות נוסטלגית ארוכה, הזמן מתארך. האדם הוא חומר ונפש שלובים זה בזה, והחומרים שהוא אוגר בחייו הם חלקיקי נפש שמפוזרים בעולם. כל חתיכת חומר היא רצון שלא התממש, או רצון שהתממש כל כך עד שנותר בו רק מימוש, והרצון הראשוני נעלם. נבירה בחומרים היא נבירה בנפש, ואולי אני מספר לעצמי סיפורים, אבל הרגשתי שאין הכנה טובה מזו לאמירת הסליחות.

אחרי הנבירה, מגיע החלק הקשה: המיון. שעת ההכרעה. מה להותיר בחייך ומה להשליך. לא פשוט. משנה לשנה אני משתפר ביכולת לחתוך דברים מחיי. בעבר הסנטימנטים שלי לכל חתיכת נייר גרמו לי לסחוב איתי מתחנה לתחנה ארגזים על גבי ארגזים. לא נראה לי שהתבגרתי, כמו שהחיים עשו את שלהם ועודף הזיכרונות החל לתפוס יותר מדי מקום, ואילץ אותי להבין שחייבים לוותר.

אבל גם אם הוויתור לא נבע מהתבגרות, הוא עצמו גורם להתבגרות. לא כל מאורע שהיה בעבר מספיק חשוב כדי שתשאיר לו עדות נצח. לא כל רצון שהוחמץ הוא סיבה לאבל. יש פח קרוב שמיועד בדיוק בשביל זה, ואם נורא חשוב לך להשאיר איזו המשכיות, זרוק לפח המיחזור. מישהו איפה שהוא עוד ייצור זיכרונות חדשים עם השמאטעס שלך. לסיכום, המלצה מעשית: תנברו בחפצים שלכם אחת לתקופה. מדובר בחתיכת טיפול נפשי.

לא מזמן ישבתי עם עמית לעבודה, ועשיתי את מה שאני תמיד אוהב לעשות: שאלתי אותו משהו על מישהו שעשה משהו. "לא עושים עניין", הוא השיב לי. מה? שאלתי, והוא חזר שוב: "לא עושים עניין". מז'תומרת? שאלתי שוב, והוא אמר לי: די מנדי, אני מבוגר ממך בכמה שנים, לפעמים לא עושים עניין. מישהו עושה משהו כי ככה, לא בטוח שהוא יודע למה, אז אם הוא לא עושה עניין מהמעשים שלו, בטח לא אתה תעשה. כל כך אהבתי, שאם לא הייתי חושש מהפרת זכויות יוצרים הייתי מדפיס חולצות עם הדפס: לא עושים עניין.

כשמאחלים שנה טובה, חשוב לדייק. ברכה של יהודי היא לא רק סגולה מיסטית, אלא גם כיוון דרך. על פי ספרי החסידות, ברכה היא נתינת כוח לאדם עצמו להתקדם לעבר היעד. יהודי שמברך את חברו בשנה טובה בעצם אומר לו: תדאג שתהיה לך שנה טובה. מה נאחל לעצמנו לקראת השנה החדשה? אולי שנעשה קצת פחות עניין. שנזכה לנבור בבוידעם, לקחת חלק ולזרוק חלק אחר. ובכלל, שנזכה טיפה לשכוח. שנה טובה.

לתגובות: mmgruzman@gmail.com