אפשר לשמוע את קולה של הרבנית בתוך המילים. 'מחכה לתשובה'
אפשר לשמוע את קולה של הרבנית בתוך המילים. 'מחכה לתשובה'מאת: הרבנית ימימה מזרחי. בהוצאת: מגיד–קורן

התשובה האישית, הפרסונלית, מקבלת בשנים האחרונות פן מגדרי לגמרי: נשים הולכות לכנסים המוניים באצטדיון יד אליהו או לירידי הכול כלול - הרצאות לצד דוכני תכשיטים ומטפחות.

בזמן שהגברים שומעים שיעורים או אומרים יחד סליחות, מכוונות הנשים לאיזו בשורה, משהו חדש ומרענן שמביא לקדמת הבמה סגנון שונה של לימוד. יותר רגשי, יותר יומיומי, יותר רעיוני ופחות עיוני.

אחת ממובילות הזרם הזה היא הרבנית ימימה מזרחי. כניסתה למרכז המיינסטרים הדתי היא עדיין חידה. איך הצליחה אישה אנונימית בשנות הארבעים לחייה, מרקע חרדי בכלל, להפוך לאחת הנשים המשפיעות בלימוד התורה לנשים במגזר הדתי והכללי? איך בבת אחת, ממש כבמטה קסם, הפכה להיות מחוזרת על ידי מארגני כנסים, עורכי עלונים, אנשי רדיו ותקשורת, עסקנים דתיים ובכלל, על ידי כל עמך ישראל? מה היא מביאה איתה שמרווה כל כך הרבה נשים צמאות המשחרות לפתחה? תמהני אם יש עוד תופעה כזאת בעולם היהודי.

גם בספרה החדש 'מחכה לתשובה - פתיחות ליום הכיפורים' (הוצאת מגיד–קורן) מביאה הרבנית את השילוב המוכר שלה, זה שהולך איתה לאורך כל הדרך ופועל כמתכון מנצח: מצד אחד רעיונות ששאובים מתוך ספרי הלמדנות המקובלים (מהתנ"ך עצמו, דרך הגמרא בתענית וכלה בשיחות הרב צבי יהודה), ומצד שני הבנה לעולמה הפרטי של האישה, מה מעסיק אותה, מה מרגש אותה. מתוך עמה היא מדברת: היא יודעת על מצוקתה של הרווקה, על מאותגרת הפוריות, על האם המותשת ואפילו על החמות הלא-מוערכת – ולכולן היא מדברת מתוך הרגש הפשוט ולעיתים משתפת בסיפור אישי לשבירת המחיצות.

אפשר לאהוב את הסגנון ואפשר פחות, אבל שווה לשמוע אותה. הרעיון היפה ביותר בספר, לדעתי, הוא זה שנקרא "תורת המהפכים" ומדבר על תשובת-אינסטנט, זו שאנשי נינווה סיגלו לעצמם ובזכותה ניצלו מן הדין. יונה, לפי דבריה של ימימה, היה שמרן ו"קווניק" - הוא לא האמין בתשובת-אינסטנט מתוך יראת חטא פשוטה. הוא איש האמת, מבקש יראת שמיים אמיתית שלא באה מאימת הגיליוטינה הקרבה לבוא. דווקא ריבונו של עולם מנסה להראות ליונה את חשיבות האינסטנט בקיקיון, שבן רגע היה ובן רגע הלך. זה רעיון מעניין ששווה להקדיש לו מחשבה.

מה שכן מפריע, וזה משהו מובנה בסגנון של הרבנית ימימה, חלק מהותי ממכלול דבריה – הוא גיוס הכתובים לאג'נדה הנשית. היא רותמת את המדרשים והפסוקים ומראה איך לחז"ל היו בנפש ניואנסים נשיים שבאו לידי ביטוי בפועל או באומר. זה מפריע, למשל, כשהיא מכנה את רב אדא בר אהבה בשם "איש התשוקה". זו העזה שהיא קצת חורגת מהגבול, ושבעצם משליכה מהאג'נדה הנשית על משהו שהוא רחוק מלהיות כזה.

'מחכה לתשובה' הוא ספר מעניין ברובו שמספק תובנות חדשות לגבי יום הכיפורים והתשובה בכלל. מי שיקרא את הספר ירגיש כאילו הרבנית עומדת ומקריאה אותו בקולה. למי שאוהב את השיעורים ואת ההרצאות.