פערי מוטיבציה אדירים בין הבנות לבנים. 'יחידה מעורבת'
פערי מוטיבציה אדירים בין הבנות לבנים. 'יחידה מעורבת'צילום: רוני ינקביץ

השבוע הגיע לסיומו אחד ממסעות התעמולה המשמעותיים ביותר שהופקו כאן, בניסיון לשכנע את הציבור בישראל בהצלחתו של פרויקט שילוב הנשים בתפקידי לחימה.

מדובר בסדרת הדוקו-ריאליטי המרשימה מאוד (לפחות במונחי צופה מן השורה) 'יחידה מעורבת - אריות הירדן', שהפרק העשירי והאחרון שלה שודר ביום שני השבוע. בשביל מי שעקב פחות, נציין כי הסדרה עוקבת בעיקר אחרי הטירונות של חיילי מחזור נובמבר 2017 בגדוד אריות הירדן, גדוד חי"ר גבולות שכשמו כן ייעודו - תעסוקה מבצעית בגזרת בקעת הירדן. בסדרה יש עשרה גיבורים, חיילים וחיילות, שעוברים יחד את מסלול הטירונות. החיילים נבחרו במטרה להוכיח את התזה הפשוטה: לוחמת יכולה לעשות את משימתה לא פחות טוב מכל לוחם. מי שצופה בסדרה לא יכול שלא להתרשם מהעובדה שהלוחמות, כמו הלוחמים, עוברות טירונות קרבית של ממש. בהיבט הזה הסדרה עושה את העבודה התעמולתית לא רע, להוכיח שמערך חי"ר הגבולות על הלוחמות שבו הוא מערך חי"ר קרבי, גם אם לא בדיוק ברמה המקצועית של חטיבות גולני וגבעתי.

מהצד השני, הסדרה חושפת גם בעיות מאוד לא פשוטות במערך חי"ר הגבולות, בעיות שחלק גדול מאוד מהן נובע מהשירות המעורב, לוחמים ולוחמות יחד. הדבר הראשון שמזדקר לעיניו של הצופה הוא פער המוטיבציה המטורף בנקודת ההתחלה בין הלוחמים ללוחמות, והחיכוך המתמיד שהפער הזה גוזר על שני הצדדים. בשביל הלוחמות ההגעה ליחידה היא משאת נפש, משהו ששקול במונחי הלוחמים לקבלה לסיירת. הן יודעות לאן הם מגיעות, הן רצו להגיע דווקא לשם. הרהורי החרטה שכן מתעוררים אצל חלקן בימים הראשונים לא חורגים מהמחשבות שעוברות בראשו של כל חייל קרבי בתחילת הטירונות, שלא יכול שלא להרהר בשאלה האם לא היה קל ונוח יותר להיות ג'ובניק, הרהור שחולף מהר מאוד עקב הרעל המובנה והעייפות הכרונית.

לעומת זאת בשביל הלוחמים הגברים מדובר בארץ גזירה, לא פחות. הם לא באמת מבינים למה לעזאזל נגזר עליהם לשרת במקום כזה, וכלל לא מאמינים בקונספט של יחידה מעורבת. הפער הזה יוצר מתח וחיכוך שמלווה כמעט את כל הסדרה. למעשה, חלק משמעותי מהפוקוס של הסדרה הוא על התהליך התודעתי שעוברים הלוחמים עד שהם משתכנעים בכך שהדבר אפשרי. הבעיה היא שזה לא לגמרי עובד, ובטח שהמתח לא לגמרי מתפוגג.

בעיה שנייה היא הקושי הפיזי של הלוחמות. הרעיון בבסיסו עובד ככה שללוחמות יש פחות כוח פיזי אבל הרבה יותר רעל, והרעל מחפה על הקושי. אלא שפה ושם, בכוונה או שלא בכוונה, הקושי הזה צץ ומרים ראש, ומתברר שרעל לא יכול לפתור את כל הבעיות. יש ללוחמות מגבלה פיזית מאוד משמעותית, שברגע האמת יוצרת תסבוכות לא פשוטות. אין ספק שהבנות רוצות מאוד ומשתדלות מאוד, אבל לא תמיד זה גם עובד, והקושי והתסכול שסביב העניין צפים גם הם בנקודות קטנות לאורך הסדרה.

אולם מעל לשתי הבעיות הללו מזדקרת הבעיה שהיא בעיניי הקשה מכולן. הצפייה בסדרה לא מאפשרת לצופה להחמיץ את המתח המיני המאוד משמעותי שנוצר. גם הלוחמים וגם הלוחמות הם בסופו של דבר חבר'ה צעירים, בנים ובנות, בגיל הכי סוער רגשית ומעשית, בדיוק בהקשרים הללו. המחשבה שהסיטואציה המקצועית תנטרל את המתח המיני היא נאיבית עד מטומטמת. שום קוד התנהגות לא יכול לנטרל את טבע האדם בהקשר הזה, והתוצאות של המציאות הזאת מלוות את כל פרקי הסדרה. במשפט קצר: שיגעו לנו את הילדים והילדות. כל מי שצופה בסדרה צריך להשיב לעצמו ביושר על השאלה האם זו באמת הדרך הנכונה לבנות יחידה לוחמת. יוצרי הסדרה עשו כמעט הכול כדי שהתשובה של הצופים תהיה חיובית, אבל התשובה שלי היא בכל זאת שונה.