בשבע מהדורה דיגיטלית

שלום בכרם

הקיבוצניקים בכרם שלום לא דמיינו שמושגים כמו בית כנסת וסעודה שלישית יהפכו לחלק מסדר היום הקיבוצי.

עפרה לקס , כ"ו באלול תשע"ח

"14 וחצי שנים ניסינו לקלוט חילונים וזה לא הצליח". ותיקים וחדשים בכרם שלום
"14 וחצי שנים ניסינו לקלוט חילונים וזה לא הצליח". ותיקים וחדשים בכרם שלום
צילום: לירון מולדובן

"במשך שנים גרתי בלי שכנה. הבית הצמוד אלינו היה שומם ומאחורינו הייתה שכונת רפאים. עכשיו בכל הבתים יש אור ובשבילים הולכים ילדים ומשפחות, שוב יש רעש", מספרת רוני קיסין, תושבת כרם שלום, בחיוך רחב.

קיסין מנפנפת בכובע רחב השוליים שלה כדי להחזיר לעצמה קצת אוויר. היא מותשת. מהבוקר ניצחה על פרויקט צביעת מיגוניות. בתוך כמה שעות הן הפכו מגוש בטון שמסמל את המצב הביטחוני הרעוע למיצב אומנותי סביבתי. לפני כשבוע, ביום השנה הרביעי לסיום מבצע צוק איתן, קיים הקיבוץ הפנינג התחדשות צבעוני ומלא חיים. עשרות רבות של אנשים הדרימו אל הקיבוץ, ששמו נקשר בחטיפת גלעד שליט, במנהרות תת קרקעיות מאיימות ובקרבה רבה מדי לעזה. גם אנחנו מגיעים להפנינג, אירוע שמחדש את פני הקיבוץ בצעד משלים לשינוי שהתחולל כאן בשנתיים האחרונות. אחרי שנים רבות עם אפס קליטה, מחבק השנה הקיבוץ 13 משפחות חדשות, מהן תשע דתיות. בשביל הקיבוץ הקטנטן שמנה 20 משפחות בלבד, מדובר בגידול דרמטי. בשֹורה שהתאפשרה רק אחרי שהקיבוץ החליט לשנות את פניו ולהכריז על עצמו כקיבוץ חילוני-דתי משותף.

"זה יום חג", אומרת חברת הוועד הממונה של הקיבוץ, צורית ירחי, בחיוך ובסיפוק, "כשהתחלנו לדבר על יום ההתחדשות הזה, רצינו גם לשנות את פני המקום, כי היה פה מאוד מוזנח בשנים האחרונות, וגם לחבר את תושבי הקיבוץ למשפחות החדשות. חשבנו שאנחנו מדברים על כמה עשרות מתנדבים ועל טיפוח של פינה אחת בקיבוץ". אבל ההיענות המפתיעה גרמה ליוזמה לעלות על כל הציפיות. כל מי שפנו אליו הגיב בחיוב ובשמחה. היום מסתובבים בקיבוץ חיילים ששירתו כאן וגם כאלה שלא, תלמידי מכינות ונוער של מפלגות שונות. "זה הפך לוויראלי ברשתות. כמעט כל מי ששמע על זה אמר: אני בא, תגידו לי מה להביא. נתתי בדרך לכאן טרמפ לבחור שהגיע ישר משדה התעופה. הוא מעמק יזרעאל ועשה כאן שנת שירות. כשנכנס לקיבוץ הוא שפשף את העיניים ואמר 'מה זה? אם לא היית אומרת לי שזה כרם שלום לא הייתי מאמין'". המתנדבים ואנשי הקיבוץ שותלים סביבנו מרבדי דשא, מניחים אדמה ובה שורות שורות של פרחים ומעניקים חיים לפינות עזובות.

הבתים תפוסים, ויש רשימת המתנה

מי שמנצח על התהליכים שמתרחשים כאן בשנים האחרונות הוא מנהל הקיבוץ והקהילה, ליאור דפנר. ירחי עצמה היא רכזת צמיחה דמוגרפית במועצה האזורית אשכול, וכאמור חברת הוועד הממונה של הקיבוץ. אחרי צוק איתן הקיבוץ היה קטן מדי ומותש מדי מכדי לנהל את עצמו. "קיבלתי את המינוי כדי לשנות פה את המציאות, הבנו שהדבר הכי חשוב זו התחדשות".

הם התחילו מההתחלה. בשלב הראשון החליטו לעבוד על שינוי אורחות החיים, כלומר על הפרטה. בשלב השני החלו לפעול כדי לקדם קליטה. משפחות בודדות לא הגיעו, היה ברור שצריך להביא חיזוק בצורת קבוצה ממגזר או כיוון אידיאולוגי ברור. רעיונות קמו ונפלו, "עד שהוחלט להביא לכאן אנשים שהאג'נדה שלהם היא חיים משותפים לדתיים וחילונים. זה היה שובר שוויון". המשפחות הדתיות גויסו והחל תהליך של ישיבה סביב שולחן עגול והבנה לעומק של הסיסמה "חיים משותפים", מה הרגישויות ומה הגבולות. ירחי יודעת לספר על אנשים בקיבוץ שכבר היו מיואשים וחשבו שאפסה תקווה, ולאט לאט שוכנעו שזה יכול לעבוד. הדרך עוד ארוכה, אבל בשורה התחתונה, אחרי שנים ארוכות של חוסר קליטה ושל הגירה שלילית, שוב יכולה רכזת הקליטה ללכת בקומה זקופה. כל בתי הקיבוץ תפוסים, ויש אפילו רשימת המתנה.

ירחי מסתובבת בקיבוץ כבביתה שלה. אח"מים שמבקרים קופצים להגיד לה שלום, חברי וחברות קיבוץ מגלגלים איתה סמול טוק. אבל למען האמת היא לא מכאן. ירחי גורשה עם משפחה מנצרים לפני 13 שנים, והיא מתגוררת בבני נצרים שבחבל חלוצה, אותו הקימה עם חבריה ליישוב. במועצה האזורית אשכול יש מעט מאוד יישובים דתיים, ועובדי מועצה דתיים הם זן נדיר. ירחי, עם כיסוי הראש, החצאית והשרוולים הארוכים, היא בין פורצי הדרך וזה לא קל. "בהתחלה הם חשבו שאני לא מבינה כלום. לאט לאט השפה האנושית התגברה על כל המכשולים. היום יש לי כאן חברות ממש".

כרם שלום היה הסמן השמאלי מבין קיבוצי העוטף. בזמן ההתנתקות היו להם עמדות שתמכו במהלך. כשקראו לך להיות בוועד הממונה, לא אמרת: שנייה, יש לי חשבון קטן לסגור ואז נדבר?

"זה נכון לגבי כל היישובים באשכול. גם אנשי כיסופים, למשל, תלו שלטים שכוונו אלינו וקראו 'שובו הביתה'. זה לא קל".

אז איך מתמודדים?

"לאורך שנות העבודה שלי באשכול היו לי שאלות רוחניות ואמוניות, והלכתי להתייעץ עם הרב דב ליאור, שהוא הרב שלי. בכל פעם הוא שאל אותי: נו, הם כבר ביקשו ממך סליחה? אמרתי לו: הרב, אני לא מתעסקת עם זה, אני לא מחכה לסליחה. שמתי את כל זה בצד. אני הולכת על המשימה ההתיישבותית וזהו". נושא העקירה נמצא מתחת לפני השטח ועולה מפעם לפעם. "הנה, היום חילקו חולצות בכל מיני צבעים. החברים אמרו לי 'בחרת חולצה כתומה'. אמרתי להם: נכון, אני כתומה. זה קיים, אבל המטרה המשותפת שלנו מחברת אותנו".

כרם שלום הוא קיבוץ בעל חשיבות אסטרטגית מהרבה בחינות, אבל מבחינה אישית זה בטח לא פשוט לך לבוא ולעבוד כאן.

"יש את הצביטה הזאת לפעמים", היא מודה, "זה לא רק קל. אבל זה עניין של בחירה ושל דגשים".

בלילה אזעקה, ביום עבודה

עמית כספי ואני משוחחים על הדשא, בגינה שבקצה הקיבוץ הקטן. מאחורינו ניצבת חומה שפוגשת אחרי כמה עשרות מטרים חומה נוספת. החומה הראשונה מסתירה את מצרים, מאחורי החומה השנייה שוכנת קרוב קרוב רצועת עזה. אריאל שרון בנה את החומה מיד אחרי הגירוש, כדי למנוע ירי צלפים אל תוך הקיבוץ. כרם שלום ממוקם עמוק בדרום-מערב ויושב על משולש גבולות. התושבים כאן טוענים שהנושא הביטחוני הוא בכלל לא אישיו, הם כבר רגילים. השגרה אומנם משתבשת מפעם לפעם, אבל הם כבר יודעים להתנהל מולה. "אנחנו מסוגלים לעבור לילה של אזעקות וירי ובבוקר כאילו כלום לא קרה, כולם הולכים ללימודים ולעבודה. זה מה שמחזיק אותנו שפויים", אומר כספי. "בכלל, המקום הזה הרבה יותר בטוח מבחינתי מכל מקום אחר. כאן הילדים שלי לא מסתכנים בתאונות דרכים, מועדונים או סכינים. זאת חממה".

תוך כדי שיחה, נשמעים בכל כמה דקות הדי התפוצצויות. כספי כבר לא שומע את הקולות האלה. בדחילו ורחימו אני שואלת אותו במה מדובר. "אה, זה מצרים", הוא עונה בנון-שלנטיות, "במצרים הורגים מחבלים, זה טוב לנו". משפחת כספי, על שלושת ילדיה, מתגוררת כאן כבר 14 וחצי שנים. היא חוותה לא מעט טלטלות עם הקיבוץ, שעבר כמה מהדורות. את כרם שלום הקימו לראשונה גרעינים דתיים, אי שם בשנת תשט"ו. הוא הצליח להתאזרח רק 12 שנים אחר כך והיה לקיבוץ של השומר הצעיר. לפני כ‑17 שנה פונה הקיבוץ מתושביו המקוריים ואוכלס במשפחות אחרות לגמרי. "עברנו פה שנים מאוד מבלבלות וקשות", אומר כספי, "הייתה פה המון תחלופה. ב‑2001 החליטו בקיבוץ הארצי שכדי לא לאבד מכסות מים ואדמה, צריך להקים קיבוץ שיתופי עם אנשים מכל הארץ, בעיקר עירוניים. זה התחיל לרוץ. הבעיה הייתה שבאותה תקופה המצב הביטחוני החל להתערער והתחיל להיות קשה לקלוט אנשים. כרם שלום גם מאוד מרוחקת. מצד שני, המדינה מאוד לחצה שנגדל. אז התחלנו להוריד את רף הקבלה ואז אתה מקבל כל מיני אנשים".

כשהקיבוץ שיתופי, יש משמעות כבדה לשותפים שגרים איתך.

"נכון, זו הייתה מילת הקסם - שיתופי, ואז אפשר לעקוץ את הקופה. התחילה חגיגה והגענו ל‑60 אחוזי אבטלה, ארבעה עובדים מתוך עשרה. פרט לכך שההתנהלות הזאת יוצרת מצב חברתי גרוע, היא גם מביאה להתרוקנות הקופה. זה הביא את הקיבוץ להתרסקות כלכלית". המצב החברתי הקשה והקיבוץ שלא הצליח לגדול היו מצע רך לחיידקי הייאוש שהחלו להתרבות. ואז, כמו בונוס, הגיע צוק איתן.

"הצבא לא נתן לנו להיות כאן וגם לא היה אפשרי להישאר. יורים עליך כל הזמן ויש לך שבע שניות למצוא מחסה. אי אפשר אפילו ללכת לשירותים". אני מישירה מבט קדימה, בקצה הדשא ממוקמת מיגונית. אם תהיה אזעקה עכשיו אין סיכוי שאגיע לשם בתוך שבע שניות. "כן", מסביר כספי, "זה מספיק לך כדי להישכב על האדמה, לשים ידיים על הראש ולהגיד שמע ישראל. בדרך כלל זה נגמר בסדר, אז כנראה שמישהו שומר עלינו". אנשי הקיבוץ היו רגילים להפגזות מדי פעם, אבל צוק איתן היה חריג בעוצמתו ובאורכו, במנהרות שנחשפו ובגלות מהבית. כספי מספר על משפחות שהתפרקו בעקבות סבב הלחימה הזה וגם על עזיבה. "זה יצר המון מתחים. מבחינה משפחתית צוק איתן היא טראומה".

הקיבוץ ירד מספרית והגיע לכמאה חברים, אם לספור גם את תשעת המשרתים בשנת שירות. חברי הקיבוץ ניסו להתחיל מחדש, "אבל זה לא הצליח. הכול הלך ונעשה גרוע יותר והקיבוץ הלך ושקע". לקיבוץ מונה, כאמור, ועד חיצוני שהפריט אותו בהליך חד ומהיר. "כשהקיבוץ הופרט, כולם היו בטוחים שינהרו לפה אנשים, אבל זה לא קרה. אז התחילו לחפש קבוצות של אנשים ובסופו של דבר עלה הרעיון להביא דתיים".

ואיך הגבת על זה?

"אני כל כך שבעתי מקליטת חילונים, ואני אומר את זה כחילוני. אכלתי מרור וחצץ, דפקו אותי מימין ומשמאל. אם 14 וחצי שנים אני מנסה לקלוט חילונים ולא מצליח, אז כנראה הם לא מתאימים למקום הזה ולסיטואציה הזאת".

השנה הגיעו בבת אחת תשע משפחות דתיות ואחת דתית-חילונית. הפתיע אותך שיש כזאת היענות?

"היה לי ברור שאם יפתחו את הקליטה לשוק הדתי תהיה היענות. לדתיים יש היום אידיאולוגיה יותר חזקה. אחרי ההתנתקות, כשהיינו נוסעים ליישובים שהקימו כאן - בני נצרים, נוה ושלומית - היינו מקנאים. אמרנו לעצמנו: הם רק שנה ביישוב ותראו מה הספיקו לבנות. שנתיים והם נראו כמו שאנחנו לא ניראה בעוד 20 שנה. קינאנו באידיאולוגיה, בביחד ובעקרונות. אצלנו זה גם קיים, אבל במספר מאוד מסוים של משפחות".

ובכל זאת, אני מניחה שמהלך כזה מעורר גם חששות.

"יש שלוש קבוצות עיקריות של תגובה. הראשונה לא רוצה להיות מעורבת בכלום. לא משנה אם הייתי מביא לכאן צ'רקסים או יצורים מהחלל, הם קודם כול נגד. הקבוצה השנייה היא של חבר'ה שכן רוצים להיות מעורבים, אבל חוששים מהשינוי. והשלישית היא של כאלה שלא מפחדים ולא מתרגשים מזה ומבינים את התועלת. אני אומר למתנגדים, זה הכול עניין של ביטחון עצמי. אם אתה בטוח במה שאתה, ואתה יודע שאתה בנאדם טוב, אז השכן החדש, הדתי, אפילו ירצה ללמוד ממך. אני יכול ללמוד ממנו והוא ממני ואף אחד מאיתנו לא ישתנה. אז אם בשישי טוב לי ללכת לבית הכנסת והאווירה והשירים עושים לי טוב, אני הולך לתפילה. זה מה שאני עושה בחודש האחרון".

הקבוצות המתנגדות, מספרות ירחי ומיכל לנשנו, רכזת ועדת הקליטה, הן מיעוט קטן. הרוב, וזה גם בא לידי ביטוי בהצבעה שהחליטה על קבלת החברים, מתייצב לימין התהליך. "אם המדד הוא האושר של הוותיקים", אומר כספי, "אז את רואה אנשים ותיקים שכבר שנתיים-שלוש לא יצאו מהבתים לפעילויות ופתאום הם יוצאים בבוקר, עולים על הטרקטורים ועובדים. הם עובדים על התשתיות של היום הזה כבר שלושה ימים. קודם זה לא היה קורה".

במעון כבר התקינו מזוזות

"אני מרגישה שמאז שהגענו עוד ועוד מחיצות נופלות", אומרת גאולה רבי. משפחת רבי, על חמשת ילדיה, נמצאת כאן כבר חודש ולמעשה הייתה הראשונה להגיע. "הכול מתרכך. המפגש האנושי עושה המון". בשבת שלפני ההפנינג התקיימה סעודה שלישית קיבוצית. חברות פנו אליה ושאלו איך אפשר לעשות את זה בצורה אופטימלית, עם כל המורכבות בנושא הכשרות. הן קיימו חשיבה משותפת. "יצאה קונסטלציה שבה כולם מביאים דברים. מישהי באה לבשל במטבח שלי כי היא מאוד אוהבת להכין דברים. החלטנו שבפעם הבאה נתחלק לזוגות ונבשל יחד בחדר האוכל, בסירים". בסעודה השלישית נכחו 70 אנשי קיבוץ. "מדובר במספרים מטורפים", אומרת רבי. "יש כאלה שהיו ובכלל לא ראינו עד עכשיו, האווירה הייתה מקסימה". עם זאת, היו כאלה שלא באו. "הייתה לאירוע כותרת דתית וזה הרתיע אותם", היא אומרת בהשלמה.

למשפחת רבי, שהתגוררה בקריית ארבע, היה במשך שנים חלום להשתלב בקיבוץ חילוני באזור עוטף עזה. "אולי כי כל החיים גרתי בגטאות, אז הרגשתי שאני לא גרה עם עם ישראל ולא מכירה". כשלא מצאו דירות בעוטף, הם סגרו על בית שכור בנתיב העשרה. עשרה ימים לפני מועד מעבר הדירה, השוכרים התחרטו והחליטו להישאר עוד שנה. כך מצאה המשפחה את עצמה בשדרות, בהמתנה להזדמנות חדשה להגשים את השאיפה. ההחלטה להביא לכרם שלום משפחות דתיות נפלה עליהם משמיים, אם כי אפילו להם זה לא בדיוק התאים. "המרחק מאוד הרתיע אותנו. בדיוק התאקלמנו במקומות העבודה. שנינו מחנכים י"ב השנה. בעלי במרחק של שעה נסיעה מכאן, אני קצת יותר. לשנינו טוב בעבודה והרגשנו שזה קצת או-או". ובכל זאת, הרצון לחיות ביחד הכריע.

מבחוץ נראה שגיבוש קבוצה דתית לקיבוץ הוא תהליך קצר ופשוט. אבל מקרוב, אומרת רבי, זה נראה אחרת. "המרחק עושה הרבה", מונה רבי את המכשולים, "וגם היו המון חששות, במיוחד על הילדים. אנשים רצו לדעת מי הקבוצה, אבל אף אחד לא העז להגיד שהוא בפנים. זה היה מאוד מתיש והיו הרבה עליות ומורדות. לפני פסח בעלי אמר שאם לא נקפוץ למים, לא יהיו פה דתיים בשנה הבאה". אז למרות שהחשש קינן גם בהם, משפחת רבי אמרה שהיא בפנים. אחריה עוד שתי משפחות צעירות העזו. המצטרפים היו צריכים לעבור גם סדרת אבחונים כלכליים-חברתיים בעלות כספית גבוהה. "עשינו מאמצים כבירים לגייס משפחות. לקח זמן, אבל נבנתה קבוצה מדהימה".

אחת מהאקסיומות שהציבו המשפחות הדתיות ולקיבוצניקים לא היה פשוט לקבל, היא שהחינוך יהיה משותף עד גיל בית הספר, אבל אחר כך ייפרדו הילדים לפי זרם חינוך מותאם. לבסוף הם שוכנעו. במעון, המשותף לכמה קיבוצים בסביבה, כבר התקינו מזוזות והכשירו את המטבח. הגן המשותף ייפתח בשנה הבאה. משפחת רבי היא היחידה מהקבוצה הדתית שיש לה ילדים בגיל בית ספר והם נוסעים ללמוד בבני נצרים הסמוך.

אתם לא היישוב הדתי-חילוני הראשון, אבל נראה שהקבוצה שלכם יותר תורנית מהמקובל ביישובים כאלה.

"נכון. אנחנו מנסים ליצור משהו שלא היה. אנחנו רוצים שזו תהיה קהילה משותפת עם זהויות מובחנות. אנחנו מפוזרים בכל הקיבוץ". המשפחות הקולטות היו צריכות לעבור תהליך נפשי של היפתחות וקבלת האחר. אבל גם הקבוצה הנקלטת הייתה צריכה לעשות עבודה פנימית. המשפחות עמדו בקשר עם הרב יהושע צוקרמן, הרב אלישע וישליצקי ורבנים נוספים שייעצו, ליוו והנחו. "עבדנו הרבה על מעמד הנפש, כלומר שאנחנו הולכים לחיות כאן בלי דרישות ובלי ציפיות וגם לא באים משום מקום של גרעין תורני או רצון להשפיע. באים לחיות ביחד באמת". רבי מאוד מעריכה את הקולטים בקיבוץ. היא מרגישה שהם פתוחים, מוותרים ורגישים מאוד. "אני כבר חודש בהתרוממות רוח מאוד גדולה. זו תחושה מדהימה. אנשים יצאו היום מהבתים ועובדים כאן, וזה מאוד קשור לאווירה של הקליטה ולזה שיוצאים לדרך חדשה ומגשימים חלום". רבי לא עוצמת עיניים. היא כבר פגשה כמה אתגרים בחינוך הילדים ויודעת שעוד תפגוש, אבל נראה שהיא נכונה להם.

רבי ומשפחתה כבר עברו טבילת אש ביטחונית, כאשר חוו קבלת פנים בדמות הפגזה מכיוון עזה כשעברו לכאן. היא מספרת על חוסן מרשים של התושבים ועל רגישות כלפיה וכלפי כל הנקלטים. "כל פעם שהיה משהו ביטחוני כולם שלחו לנו הודעות: מה איתכם? אתם בסדר? יש כאן קהילה מאוד חמה ועוטפת".

לחיות יחד כמו זוג נשוי

רוני קיסין, שגרה כאן שמונה שנים, חושבת שלתקשורת יש תפקיד לא קטן ברתיעה מפני הקיבוץ שלה.

למה זה תלוי בתקשורת? מספיק שמגיעים לכאן ורואים חומות בטון, זה באמת לא פשוט.

"זה לא מפחיד, לא מפחיד!", היא מתעקשת, "בכיסופים ובנירים אין חומה והיא לא מגינה עליהם. אנחנו מוגנים. נכון, כרם שלום יושבת על משולש גבולות, אבל התקשורת אוהבת לעשות מזה וואו".

בעיני קיסין כרם שלום הוא מקום קסום למרות הכול, והיא מספרת על התהליך שבסופו הוחלט לקבל לתוכו דתיים.

לא חששתם?

"אף אחד מאיתנו לא נולד בקיבוץ. כולנו נולדנו וגדלנו ביישובים מעורבים, מי בעיר, מי במושב, מי ביישוב קהילתי. אז נכון, יש חששות. כשאנחנו הגענו לכאן ב‑2010 ביקשנו שיהיה כאן יום כיפור. היה כאן בלגן גדול ושנה אחר כך היה יום כיפור. כל דבר חדש מביא איתו חששות, אבל זה לא אומר שהוא רע, זה אומר שזה הולך להיות אחר. לקחנו את זה בחשבון, שני הצדדים, כל אחד בוויתורים שלו, כמו זוג נשוי, כמו משפחה".

אבל הרבה יותר נוח לחיות בקהילה הומוגנית.

"אבל זה לא הביא אותנו לשום מקום. ניסינו לגדול, לא הצלחנו".

הקיבוצים השכנים אמרו לכם שאתם משוגעים?

"כולם אמרו לנו שאנחנו משוגעים, אבל תמיד שאלו אותי מה אני עושה בכרם שלום. אז אם אני גם ככה נחשבת משוגעת, אז עד הסוף", היא צוחקת.

מה זה עשה לכם פתאום, לקלוט 13 משפחות?

"איזה כיף! את יודעת מה זה לראות תינוקות על המדרכות? רעש, ילדים. יש בחירה עם מי לשתות את כוס הקפה אחר הצהריים. יש בזה המון פלוסים, אז הם דתיים, אז מה. אצלנו כל אחד הוא על הרצף, דתי, חילוני, מסורתי".

גם קיסין יודעת שהתהליך עוד לא נגמר. יש עוד עבודה לעשות בניסוח הקיום המשותף באופן שיתאים לכולם ויכבד את כולם. "כל מערכת החינוך צריכה להיות מנוסחת מחדש, כל התרבות. איך אנחנו חוגגים חגים. יש משהו שאני כבר יודעת שאצטרך לוותר עליו, או לחשוב איך עושים אותו מחדש. אני מתכוונת לחג השבועות, שבו היה ריקוד נשים. רק נשים על הבמה. זה מהמם בעיניי. צריך לראות איך עושים את זה בלי לפגוע".

השיח בין דתיים וחילונים משתקף היום לגמרי אחרת בתקשורת. מה אתם יודעים שהניצים במרכז הארץ לא יודעים?

"אנחנו לא כופים את דעתנו. באנו לחיות ביחד ולא לחיות אחד על חשבון השני. הרעיון הוא להיות קצת יותר סבלניים וסובלניים. בסך הכול כולם רוצים את טובת המקום", היא אומרת ומוסיפה טיפ מעשי: "לנשום עמוק לפני שמדברים. לא כל דבר אני חייבת להוציא החוצה".

השלים מניין כבר בשבת הראשונה. חתן בר המצווה זיו לנשנו
צילום: מיכל לנשנו

להחזיק ספר תורה בפעם הראשונה

להחזיק ספר תורה בפעם הראשונה

בעקבות הצטרפות הגרעין הדתי, נחנך בית הכנסת החדש בקיבוץ והוכנסו אליו שני ספרי תורה. בשבת האחרונה חגגו כל התושבים עם בר המצווה הראשון שעלה לתורה בכרם שלום

בשבת האחרונה עלה לתורה בבית הכנסת בקיבוץ זיו לנשנו, בנה של רכזת הקליטה. נרגשת מהמעמד ומהעובדה שהבן שלה הוא זה שזכה לחגוג ראשון את בר המצווה בבית הכנסת החדש, היא הקפידה להעמיד אותו עם טלית לפני שבת ולצלם אותו ביום שישי. המעמד המרגש איחד את כל חברי הקיבוץ, הוותיקים והחדשים.

מי שהכניס קצת יידישקייט לכרם שלום, כבר לפני יותר מעשור, היה עמית כספי. זה התחיל בקריאת מגילה בפורים, מעמד שהיו לו המון מתנגדים. "כעסו עליי שאני עושה קריאה ושהילדים אוהבים את זה ובאים", הוא אומר. כעבור כמה שנים הוא ייסד את תפילת יום כיפור לבקשת משפחת קיסין שהגיעה לקיבוץ, "המשפחה אמרה: זה לא הגיוני שנצעד שבעה קילומטר לכל כיוון. חיכינו כמה חודשים, קיימנו דיון וזה הגיע כמעט למכות. היה בלגן היסטרי". לבסוף, קצת בעורמה וקצת באיום, הצליח כספי להשיג אישור לקיום תפילה ביום הקדוש. המתנגדים הכריזו שיפתחו את חדר האוכל ואת הפאב ויביאו יין ובירות, וכך היה. כספי לא שוכח את התפילה ההיא לא בגלל הרעש שהיה מסביב, אלא מפני שהוא הציב במועדון כיסא, תלה עליו שלט "שמור לגלעד שליט" וכמה ימים אחר כך שוחרר החייל שנחטף סמוך לקיבוץ. הרב שהוביל את התפילה בשעתו התקשר לכספי נרעש כולו ואמר לו: "אתה זוכר את הכיסא? אני יודע שאתה חילוני, אבל תעשה אחד ועוד אחד. אני לא מוסיף". בהמשך ביקש כספי להעלות את בנו בר המצווה לתורה בקיבוץ, אבל לא הרשו לו.

בעקבות ההחלטה לקבל משפחות דתיות לקיבוץ, נערך לפני ארבעה חודשים טקס חנוכת בית כנסת במקום. הטקס לווה בשירים וריקודים והמון שמחה והתרגשות. באותו מעמד היו אנשים שזו הייתה להם הפעם הראשונה שהחזיקו ספר תורה או נגעו בו.

שני ספרי תורה יש בבית הכנסת, "אחד קיבלנו מאורי אריאל, שמלווה את הקיבוץ לאורך כל הדרך. זה ספר תורה של אמא שלו ששרד את ההשמדה בפולין. בכל פעם שמוציאים אותו יש לי דמעות בעיניים". הספר השני נתרם על ידי אורי יעקובוביץ', יחיעם פליישמן ויחזקאל פורטוביץ, שלושה חברים שהחליטו לגייס יחד סכום כסף לספר תורה. במשך שנים הם הפרישו כסף למטרה הזאת, וכשהגיע הזמן הם חיפשו בית לספר שלהם, אבל כזה שיהיה משמעותי בבית הכנסת שאליו יגיע. "הם שמעו עלינו ולא ידעו כמה המקום הזה מתאים למה שהם חיפשו. רק כשהם הגיעו אלינו הם הבינו. זו הייתה שמחה גדולה. אף פעם לא הייתי בהכנסת ספר תורה, כל כך התרגשתי".

בלילות שבת בית הכנסת מלא מפה לפה. קבלת השבת פותחת את הלבבות, מושכת את האנשים ומביאה לכך שאין די כסאות לכולם. בשאר התפילות לא תמיד יש מניין, לפעמים מחכים לעשירי. בשבת שבה עלה לתורה, זכה הבן של לנשנו כבר להשלים מניין למנחה. "הוא סיפר לי את זה ואמרתי לו 'צדיק שלי'".