בשבע מהדורה דיגיטלית

האגודה לתרבות הדיבור

הנהגות טובות לקראת השנה החדשה, ומה אפשר לעשות עם רימון, כף וחולצה חדשה

דביר שרייבר , כ"ט באלול תשע"ח

שירבו זכויותינו כמספר סרטוני קילוף הרימון
שירבו זכויותינו כמספר סרטוני קילוף הרימון
צילום אילוסטרציה: הדס פרוש, פלאש 90

"תגיד, מה דעתך שלכבוד השנה החדשה נקבל על עצמנו הנהגות חדשות?".

"מה קרה, החלטת להיכנס לפוליטיקה?".

"לא הנהגות מפלגתיות. הנהגות אישיות, מוסריות".

"צודק לגמרי! תשובה אמיתית זה לעזוב את ההרגלים המקולקלים ולקבל על עצמנו התנהגות משופרת!".

"בדיוק! והכי דחוף זה לשפר את תרבות הדיבור ברשתות החברתיות".

"ברור. מוות וחיים ביד לשון".

"אז אני מציע שנתחיל מזה שנימנע מביטויים פוגעניים".

"נכון מאוד! אילו ביטויים?"

"למשל 'בלבולי שכל'".

"איכס, איזה ביטוי דוחה. 'בלבולי מוח' הרבה יותר מעודן".

"לא, לא. המילה 'בלבולים' בעייתית בפני עצמה".

"אז מה להגיד במקום זה?".

"תגיד – 'אני לא מסכים איתך', 'אני חולק עליך', 'אני חושב אחרת'".

"אבל אז הצד השני לא יבין שהוא סתם סהרורי שמבלבל את השכל".

"מי זה הצד השני?".

"נו, הנודניקים ההזויים האלה שתמיד חושבים שהם יודעים הכי טוב מכולם".

"ומה המטרה שלך, לנהל דיון מכובד או להשפיל אותם?".

"לא זה ולא זה".

"אז מה?".

"לקבל לייקים".

"אבל זה בדיוק העניין! מה אנחנו רוצים, תרבות דיבור או תרבות של צעקות?".

"וואלה. צודק".

"תודה רבה".

"אנחנו צריכים תרבות דיבור שתראה לכל האידיוטים השימושיים האלה אילו שטויות הם מקשקשים כל היום".

"נו, בחייאת".

"צודק, סליחה. אבל איך אני אמור להגיב לאינפנטילים שמזבלים את המוח?".

"קודם כול, אל תכנה אותם ככה".

"זה לא אני, זאת המציאות".

"אנחנו יוצרים את המציאות".

"שטויות, אנחנו רק מגיבים".

"אז אני חושב אחרת ממך".

"אתה מה?".

"אני לא מסכים איתך".

"הא?".

"אני חולק עליך, יא דביל קשה הבנה!".

"אה! אז תגיד, חתיכת מתנשא".

"תגיד, נדפקה לך הקופסה? אתה לא מבין שהדיבורים המצחינים שלך מזהמים את העולם?".

"באנ'ה, אכלת ת'ראש".

"אל תבלבל את השכל. אתה רוצה לקבל על עצמך הנהגות חדשות או לא?".

"אני? אתה צריך לעשות תשובה!".

"אני?! אתה!".

"טוב, חפרת. תרגיע את הדיבור שלך וזהו".

"בדיוק. תרגיע".

"וצא לי מהפיד".

"שנייה, אני מאנפרנד אותך".

"שנה טובה, קשקשני".

"שנה טובה, חרטטני".

*** שירבו זכויותינו ***

איך שמתקרב ראש השנה, ידידיי ומכריי מציפים אותי בברכות שנה טובה ובסרטונים שמלמדים איך לפרק רימון ולהישאר בחיים. ואני לא מתכוון לרימון רסס אלא לזה שגדל על העץ, ותגידו מה שתגידו – הוא הרבה יותר מסוכן.

בסרטונים זה תמיד נורא פשוט: יש מישהו לבוש בגדים לבנים שמציג את עצמו כשף, והוא עומד במטבח המבהיק שלו עם רימון אדמדם שהוא בחר בעצמו בשוק לפנות בוקר כשהסחורה עדיין טרייה, וחוצה את הפרי המלכותי בדיוק במרכזו עם סכין בעובי שני צול שהוא רכש בעצמו בפריז מהשף הידוע פרנסואה די-לה-שקרכלשהו. אחר כך הוא מראה למצלמה כמה הגרעינים אדומים כדי שכולם יידעו איזה תותח הוא, ואז נוטל חצי רימון ומכה עליו בקלילות עם כף מוזהבת מעודפי הסרוויס המלכותי הבריטי שהוא סחב פעם מהמגירה השנייה במטבח של אמא שלו, וכל הגרעינים האדמדמים מתנתקים מהקליפה ונוהרים להם בהמולה צוהלת לתוך קערת כסף יוקרתית מנירוסטה. "רואים? ככה מפרקים רימון. שנה טובה!", אומר השף למצלמה והולך לנגב חומוס.

אולי בגלל שאני לא שף, אולי בגלל שאין לי ציוד מתאים, ואולי בגלל שאני סתם אימבציל, אני אף פעם לא מצליח לחזור בבית על מה שהשף עושה על המסך. גם אני לובש לבן (החולצה החדשה שקניתי לחג), גם אני חוצה את הרימון בדיוק במרכזו, זאת אומרת בערך בדיוק, וגם אני מתופף עליו עם כף שפעם לקחתי בטעות מאמא שלי בפסח ומאז היא הפכה לחמץ. הכף, לא אמא שלי. רק שאצל השף המשופשף כל הגרעינים נכנעים ללא קרב, ועליי הם מסתכלים במבט של "רק תעז לגעת בנו ותראה מה נעשה לך".

אני חוזר לסרטון כדי לראות מה לא עשיתי בסדר, חוץ מזה שנולדתי, אבל לא מזהה שום הבדל ביני ובין השף. הוא לבש לבן, אני התלבנתי. הוא חצה, אני חציתי. הוא היכה, אני הכיתי. הוא השתמש בכף, ואצלי כל כבודי האישי מונח על הכף. אבל הרימון אפילו לא מראה סימנים של סימנים שאפשר לברך עליהם בחג. אני מנסה להכות בו בכף אימתנית יותר, במצקת, בפטיש שניצלים, בשניצלים מהמקפיא – אבל הגרעינים לא זזים. אז אני מקלל בשקט את כל השפים בעולם וחוזר לשיטה הישנה והגרועה של פירוק הרימון עם הידיים. ברימון, כידוע, יש תרי"ג גרעינים. רמ"ח מהם עפים על הקיר, שס"ה על החולצה החדשה שלי, ורק גרעין אידיאליסט אחד יוצא מאזור הנוחות ומתיישב בקערת הסימנים. בטח גרעין תורני. ואחר כך עוד אומרים שהרימון טוב להורדת לחץ דם. כן, בטח.

המזל הוא שיש גם סרטונים ידידותיים יותר, של חקלאים מסוקסים שמפרקים רימונים במטע הפתוח בלי סינרים ובלי דאווין. הם לוקחים סכין יפנית, קוטפים רימון, מורידים לו את הכתר (כדי להבהיר לו מי פה המלך), מסמנים בעדינות חריצים דקים לאורך הקליפה והוא נפתח מיד לארבעה פלחים מדויקים כמו תפוז בשיא העונה. עכשיו הם עושים "פווו" – והקרומים הלבנים הפנימיים נושרים מאליהם כמו עלים נידפים בשלכת, בזמן שהגרעינים אומרים יפה שלום לקליפה ומסתדרים בקערה בשלשות.

אני לוקח רימון, מסמן מסביב לכתר עיגול יפה (מה אתם רוצים, זה הכי יפה שאני יכול) ומוריד את החלק העליון. יחד איתו בא צבא של גרעינים מהצד הצפון-מערבי ועוד כמה חוליגנים מהיציע המזרחי. אני משחיז את הסכין ומסמן על הרימון, זאת אומרת על מה שנשאר ממנו, ארבעה חריצים עדינים כמו שמסמנים על תפוז. גם על תפוז אני לא יודע לסמן, אז למה שהרימון, שיש לו אופי של גולנצ'יק ומעטפת של שריון, יעשה קולות של ג'ובניק? לא יודע מה המסוקסים האלה לוחשים לרימונים שלהם במטעים, אולי אלה בכלל רימוני דמה מסין. הרימונים שמגיעים אליי הביתה הם פרי קשה עורף והגרעינים שלהם לא נושרים, לא מסתדרים, לא מתמסרים. רק הזיעה שלי נוטפת לתוך הקערה כמו תפוזים בשלכת.

וכך אני עומד בערב החג, אדום ממאמץ, ממיץ (יותר נכון שפריץ) רימונים ומהדם שעולה לי לראש עם מחשבות נוגות על שנה חדשה והרגלים ישנים. ומכיוון שרימון לא יורד בכביסה, אני יכול כבר לצאת ידי חובת תשליך ולהשליך את חולצת החג החדשה שלי. גם את הרימון אני יכול להשליך. זה באמת מה שאני עושה, ואז סופר עד שלוש, צועק "פוצץ" ומסתער על שולחן החג. עם כל הכבוד לחקלאים ולשפים, לוחמה בשטח בנוי אני עדיין קצת יודע.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com