בשבע מהדורה דיגיטלית

דף חדש – סיפור לילדים

בין תחילת שנת הלימודים לשבת שתביא אחריה את ראש השנה, הרבה השתנה.

עדי דוד , כ"ו באלול תשע"ח

דף חדש
דף חדש
איור: עדי דוד

מאז הבוקר שבו עמדתי בתחנה, על גבי הילקוט החדש ובו מחברות נקיות וריקות, עבר זמן רב.

באותו בוקר נכנסתי מתרגשת וחגיגית לכיתה. אני לא מאלה שצריכות לקום מוקדם כדי לשמור מקום. היה לי ברור שאחת מהחבורה תשמור לי כיסא. הן יודעות איפה אני אוהבת לשבת, ואת המקום לידי יתפסו לחגית. גם בהסעה כולם יודעים שהמקום שלידי שמור, ואף אחד לא מעז לשבת. לפעמים אני צריכה להקים תלמידה חדשה שעוד לא יודעת את הכללים.

ביום הראשון ללימודים מצאתי שהמקום שלי נתפס. אלו מבנות החבורה שהגיעו התיישבו בכל מיני מקומות, ולא באזור אחד כרגיל. ניגשתי למקום שלי, שאלתי מי הניחה שם את התיק, אבל לא זכיתי לשום תגובה. זה היה מוזר. אני רגילה שברגע שאני שואלת, יקפצו כמה בנות ויענו. משכתי בכתפיי. זו הזדמנות לבחור מקום אחר ולהסתכל על כל מה שקורה בכיתה מזווית שונה. תליתי את הילקוט על המשענת של אחד הכיסאות והתיישבתי. הוצאתי קלמר ומחברת. בשלב הזה בדרך כלל ניגשות בנות מהחבורה לדבר איתי. במקום זה הגיעה רותי והתיישבה לידי. היא בירכה אותי בבוקר טוב, ופנתה לארגן את הציוד בתא שלה. מוזר. מעולם לא דיברתי עם רותי. אבל היא הייתה לבבית ונחמדה, והיחידה שפנתה אליי באותו יום. אני לא רגילה שעוזבים אותי לנפשי, ומכיוון שלא ידעתי מה לעשות התחלתי לשרבט במחברת החדשה.

בשיעור הראשון דיברה איתנו המורה על התחלות. על האפשרות לבחון את מי שהיינו ומה שעשינו ולהתחיל מחדש. לקראת ראש השנה היא ביקשה שנבחר עניין אחד שלגביו היינו מבקשות לפתוח דף חדש ולשנות את הבחירות שעשינו ואת מי שהן הפכו אותנו להיות.

ישבתי מול המחברת, כססתי את העיפרון, ולא הצלחתי לחשוב מה לכתוב. לידי, רותי רשמה במרץ ומילאה את שורות המחברת שלה בכתב מסודר. לפתע שמתי לב שהיא הפסיקה לכתוב והסתכלה עליי. "את יודעת", לחשה, "אני סולחת לך". הרמתי אליה מבט מופתע. הרי מעולם לא דיברנו, מתי היא הספיקה להיעלב ממני? על מה יש לה בכלל לסלוח לי?! בתגובה לפרצוף שהפניתי אליה היא המשיכה: "הבנות דיברו על זה שנמאס להן להיות המשרתות שלך ושאת לוקחת אותן כמובן מאליו. אל רוב בנות הכיתה את אפילו לא מתייחסת. כשבירכתי אותך לשלום מעולם לא טרחת לענות לי, אבל אני סולחת". רותי פנתה חזרה אל המחברת והמשיכה לכתוב במרץ. לא היו לי מילים ולא יכולת תגובה, לכן במקום זה הצצתי קצת למחברת שלה, ובין שורות המילים קפצו אליי הביטויים "לדון לכף זכות" ו"לסלוח על העבר במטרה לפתוח דף חדש".

חזרתי והבטתי אל המחברת הפתוחה שלפניי. על הדף היו השרבוטים שעשיתי קודם. עכשיו התחלתי לרשום במרץ. הדף התמלא בשמות. בהתחלה רשמתי את שמותיהן של בנות החבורה. האם הן באמת מרגישות משרתות שלי? אולי לפעמים לא התייחסתי, אבל כבר היה טבעי שהן עושות למעני גם בלי שביקשתי. אצטרך לברר איתן. גם עם חגית אני צריכה לדבר. ראיתי אותה יושבת בשולחן מרוחק, מציצה אליי מדי פעם. במה פגעתי בה? לאט לאט התווספו שמות לדף. אם רותי, שאיתה אף פעם לא דיברתי, נעלבה ממני, אז אולי בעצם פגעתי בכולן.

במשך השבוע ישבתי בכל הפסקה עם חברה אחרת. הדברים שהן סיפרו לי על עצמי גרמו לי להלם וגם לדמעות. עד ראש השנה אני מנסה להספיק לדבר עם כולן. לסיים ולסגור את מה שהיה, כדי שעד שתגיע השנה החדשה אוכל לפתוח דף חדש.