"עיקר הצלם הוא החופש הגמור שאנו מוצאים באדם שעל כן הוא בעל בחירה". הרב קוק
"עיקר הצלם הוא החופש הגמור שאנו מוצאים באדם שעל כן הוא בעל בחירה". הרב קוקצילום: ארכיון בית הרב

כמה חודשים לאחר תחילת שנת הלימודים היא התחילה להתנהג באופן מוזר. דיכאוני. מתבודד.

התלמידה המוכשרת, החכמה והמוצלחת שהגיעה למדרשה מאחת האולפנות היוקרתיות ביותר בארץ. "זהו", היא אמרה לי בשיחה אישית, "הגעתי למסקנה מה הבעיה איתי. אין אני. פשוט אין שם כלום בפנים. כל מה שאני - המדריכה בתנועה, התלמידה המצטיינת, הנערה הפעילה והילדה המושלמת, הכול חיקוי של מה שמצפים ממני ההורים, המדריכים והמחנכות. אין שום דבר שהוא שלי באמת".

משבר כזה ודומים לו פגשתי בוואריאציות שונות במשך השנים שבהן ניהלתי את המדרשה לבנות. גוונים שונים של מחאה או ריאקציה כנגד חינוך לתוצר ברור מדי של טוב ורע, נכון ולא נכון. כנגד תהליך חינוכי שמציב תמונה כל כך שלמה וידועה מראש, עד שהתלמיד עלול לחוש עצמו מיותר וחסר משמעות בתוכה.

הבחירה החופשית היא ערך יהודי מרכזי, מכונן ומהפכני. בעולם אלילי-דטרמיניסטי צמחה בשורה דתית חדשה ומפתיעה. האלוקים האינסופי, היכול והיודע כול, איננו אלוקי הגורל. הוא בורא את האדם בצלמו ועושהו שותף למעשה הבריאה, הוא מעניק לאדם חופש בחירה אם יבחר להישמע לדברו אם לאו, הוא בורא רשעים ומאפשר להם הצלחה, ומסלק את נוכחותו הגלויה, המופתית, כדי לאפשר לאדם לעצב את חייו בעצמו.

כישורי הבחירה הם פסגת סגולת האדם ומעלתו, ובה הוא נבדל מכל יתר הברואים - העליונים ממנו והפחותים ממנו. בחירת האדם בטוב לא רק משנה את האדם, היא גם משנה את הטוב ועושה אותו טוב יותר, טוב כזה שחל במציאות, נוכח בליבותיהם של בני האדם ובעיקר מניע את הרצון האישי שלהם, שהוא המנוע העיקרי של הקיום כולו. הבחירה איננה תוספת נעימה. היא הופכת את איכות המעשה, הרגש והמחשבה מיסודם. מצב שבו האדם כלל אינו בוחר, הוא מצב חסר משמעות דתית. סיטואציה דמיונית שבה ייקשר אדם לכיסא ועל כורחו יניחו תפילין על ראשו, תיקרא בשפת התלמוד "מעשה קוף בעלמא". אך גם איכויות דקות יותר של בחירה וכפייה קיימות בחז"ל, ומי שהיראה מנחה את בחירותיו נחשב במדרגה נמוכה מן הבוחר מרצון חופשי ומאהבה.

מסיבה זו נמנע אלוקים מלכפות על האדם את המעשה הטוב, "צדיק ורשע לא קאמר", "הכול בידי שמיים חוץ מיראת שמיים". הכפייה, גם אם תביא אל התוצאה המיוחלת של התנהלות בדרך הישר, מייתרת את חיי האדם ומרוקנת כמעט לחלוטין את עשיית הטוב שלו ממשמעות.

בפתח ספרו 'לנבוכי הדור' כתב הרב קוק כי "עיקר הצלם הוא החופש הגמור שאנו מוצאים באדם שעל כן הוא בעל בחירה. ולולא הבחירה, לא היה מקום לתורה... אם כן הבחירה היא יסוד התורה במעשה".

הבחירה אפוא היא ערך דתי ראשון במעלה. לא רק בגלל היותה תנאי להיות האדם מצווה ועושה, אלא בגלל שערך זה נשען על תמונת עולם דתית. תמונת עולם שבה האדם הארצי מכיל בתוכו יסוד אינסופי, טרנסצנדנטי – צלם אלוקים - המשוחרר מכל עול של שיעבוד ליש ולקיים כפי שהוא. הגם שהאדם מתעצב על ידי משפחתו וסביבתו, אישיותו החד פעמית נתפסת כגדולה ומשוחררת מכל אלו. על אף שהוא נברא ומצווה על ידי בוראו, הבורא עצמו מעוניין בו עצמאי ובעל חופש בחירה אפילו ביחס למצוותיו הוא. "א‑ל אמונה – שהאמין בעולם ובראו".

חינוך לבחירה

העמדה היהודית הדתית בדבר חירותו של היחיד היא לאמיתו של דבר תמונת העולם המלאה ביותר באשר להיות האדם בן חורין ובעל בחירה, יותר מתמונת עולם חילונית-טבעית- פיזיקלית, שיכולה בקלות להתדרדר להנחות דטרמיניסטיות בדבר מהות האדם והחברה האנושית, כפי שאכן קרה במאה העשרים. אם כן, כיצד קרה הדבר שחינוך לבחירה, לחשיבה עצמאית וביקורתית, לביטוי יצירתי ומקורי נתפס כערך חילוני ליברלי, שבמקרה הטוב אינו מפריע, ובמקרה הרע מתנגד לעמדה דתית?

לשאלה זו ישנם מענים במישור ההיסטורי והסוציולוגי, אך הם אינם לב הדבר. העיקר הוא שמציאות זו תוכר כסטייה המחייבת עיסוק רציני בדרכי התיקון. או במילים אחרות: כיצד יכולה מערכת החינוך להעמיד את הבחירה החופשית כערך מרכזי בהוויה החינוכית?

יכולות להיות דרכים רבות ומגוונות. אחת היא בתוכן עיוני – ביסוס עמדה מורכבת לגבי יחסי חופש וגבולות, חירות וציות בעולם דתי, ולימוד של עמדה זו בכיתה. עיון במקורות המדגישים את חשיבות הבחירה האישית, ואת מרכזיותה ובצידה את ערכם של חוקי הדת והמוסר כמיטיבים עם היכולת לבחור ולא כפוגעים בה.

השנייה היא דפוסי שיח דיאלוגיים - יצירת הזדמנויות מגוונות להבעת עמדה אישית (חברותות, סבב תגובות, כתיבה וכדומה) והתייחסות רצינית לעמדת התלמידים בכל נושא, מתוך עמדה חינוכית המאמנת את האישיות הצעירה להבשלה והתבגרות, ומאמינה באיכויותיה האישיות. אוירה כזו דורשת הימנעות מהעמדת התהליך החינוכי על כריזמה אישית ומפעילויות שבהן האווירה הרוחנית מבוימת באופן יזום על ידי המלמד, וכן הקפדה על דיבור מכבד מצד התלמידים כלפי מוריהם, אך מאפשר אי קבלה, בפרט מול סמכות דתית.

אפשרות שלישית היא פיתוח מיומנויות. מיומנויות המפתחות בגרות וחשיבה עצמאית הן דבר נרכש, ובלבד שהן מוצבות באופן מודע כיעדים חינוכיים אפקטיביים. מיומנויות כאלו יכולות להיות נרכשות בכל שיעור ובכל נושא במגוון דרכים ושיטות. לדוגמא: בחינות ללא שאלות, המחייבות עיבוד עצמאי של טקסט, תרגילים רפלקטיביים המאמנים את הלומדים לזהות את הבנתם האישית נוכח טקסט חיצוני וכדומה.

השינוי התודעתי בקרב אנשי החינוך

רבים מאנשי החינוך יהיו טרודים הרבה יותר מזליגה של תלמידים מדרך הישר, מאשר חוסר אותנטיות או בגרות אישית. אני מתקשה לדמיין ישיבת מחנכות סוערת באולפנה בגין מצב שבו קבוצה גדולה של תלמידות הולכת בהתרגשות אחרי דמות כריזמטית בלי שיקול דעת (אולי להפך, פעמים ינסו לאתר דמות כזו ולהביא אותה לביתה ספר כדי להבטיח את "הצלחת החינוך"). מנגד, אני יכולה בקלות לדמיין סערה כזו כשאחוזי הגיוס לצה"ל עולים בקרב התלמידות, או כשאורך החצאית מתקצר. אלו הן סוגיות הלכתיות בעלות מטען סמלי משמעותי - אך בוודאי אינן אושיות האמונה והדת.

לב השינוי הדרוש אינו תלוי באימוץ אבני הדרך הללו. אלו יתפתחו לאורך הזמן אם תוצר התהליך החינוכי-הדתי יוגדר מחדש במדויק: "בן חורין העוסק בתורה", תלמיד בוגר המסוגל לכל הפחות לנסח עמדה אישית, לנמק אותה, ולהיות אכפתי ביחס אליה. התייחסות רצינית למטרה חינוכית כזו מחייבת בצידה הרפיה מסוימת מהשגת תוצאות חיוביות אחרות בעינינו.

נקודת המוצא של חינוך לבחירה היא הכרה מפוכחת בכך שיהיו כאלו שיבחרו במה שרע בעינינו. הפילוסוף-משפטן ג'רמי וולדורן קרא לזה "the right to do wronge" הזכות לשגות. "זכות" זו היא חלק בלתי נפרד מחינוך כנה לבחירה חופשית. חשוב להבחין כי אין הכוונה לעמדה רלטיביסטית שלא נוקטת עמדה או לא מעמידה בפני התלמידים טוב ראוי. עמדת "המבוגר האחראי" חייבת בעיניי להיות נוכחת כאמת אישית, ולעיתים אף כאמת נצחית ונעלה. עמדה זו איננה מוסתרת מהתלמידים, אך בד בבד היא איננה נכפית עליהם או סוחפת אותם רק מכוח אווירה וכריזמה.

סיכומו של דבר, אם היינו מבינים את עומק מעלת הבחירה, לא היינו מוותרים עליה בעד כל ציות שבעולם - מתוק ויפה ככל שיהיה. היינו סולדים מכל התנהגות של ריצוי או חיקוי, מצד תלמידנו. המראה של החניך החוזר על דברי רבו היה גורם לנו לאי נחת, ולא לקורת רוח. אין זו אידיאולוגיה ליברלית הבאה מן החוץ. זו עמדה תורנית באשר למהות האדם ומהות החינוך.

עירית הלוי היא רבנית באולפנת טליה, ירושלים